שלמה ויהודית רוטנברג
שלמה רוטנברג - שירים נבחרים
1910-1996
העלינו כאן אחדים משיריו של שלמה רוטנברג
תפילת בוקר
השכמתי עם שחר
לחרוש את נירי,
לשאת תפילתי
ולשיר את שירי.
ואמשוך שקים עם
זרעים על שכמי,
בזיעת אפי
להוציא את לחמי.
ואלך בדרכי אל
נירי.
השחר עלה, עדיין
נמה חמה,
שמים עטו אור
כשלמה,
עדת ציפרים
עוררה מהומה.
בין ציצי אילנות
הרוח הומה,
ממעטה אדמה
הציצה רימה,
על ריסי הפרחים
- תלין עוד דימעה
החלה לבוקר
רינה.
בטרם אומר
ליהודית
בטרם אומר הבל
הבלים, עוד תנני
אלי, להתבשם
בניחוח פרחים, בגן החיים,
לרוות מייני
ועסיס רימוני
סביב שולחני, עד
אשכר.
לצאת במחול,
לפרוק את העול,
לברך ולשיר על
ריבה ועל ניר
עד אבדן
צלילות: עד המום שומר-סף,
שוכן כליותי,
ומיסרם תדיר.
ואצלול תהומות
הבלי עד.
ערפילי אושר, עד
אבדן חושי
ודעת חכמים
תבואני מכאוב
כי רחבו אישונים
ללקט האורות
שטבעו בצללים,
ומשמשו אפלה
ורחש שפתיים
ילחשו תפילה.
רישום
אהבתי את פניך
עם עיניים כאגם
בהם משתקפים
השמים והים
אהבתי חיוכך
כי כאבן בתחתית
אליהם שוחים
הדגים
הארוכים הלבנים
עם עיניים עגולות
אהבתי את ראשך
כי הוא כגדה
בתוך הגומא
שם העכבישים
ישנים
טל שחר שהיה
לפלומה
כל צווארך
עשות עינוי
ושמחה
לא צריך לחיות
למה אם כן
לאהבה?
ראיתי
בנתיב אור זרוע
אבק חיים על מסך
ליל, יצוק בעולם
שחשך;
ראיתי אדם, יחיד
בדורו בין בני-עליה,
שחשבוהו חכם,
ואף הוא חשב עצמו כך.
עטה צל כחכמה,
והשליכו מעליו לפניו,
כמטה שהשלך והיה
לנחש, והיתה
החכמה כדבש
שהדביש;
כאהבה לא נחפצת
בלב הרגיש,
ובזבובים
נלכדים, מושלכים
אלי רשת קורי
עכביש.
לאהוב הוא אמר - ושנא.
עוד ראיתי:
הלך עני מתדפק
כל ימיו
על דלתות
עשירים, ניזון רשפי
פרורים נאחזים
שולחנות לא ישבעו.
מרחף עליו נשר
מורהו העת -
ומרים ראש הנחש
בשריקת חטא
מבשרת אימה
רובצת פתחו של אדם.
אוצרו: פרורים
ילקט בעולם זולל וסובא.
זה חלקו השלם
מקניינה של בריאה מפזרת שפעה.
כן ראיתי כלבלב
ששיחק עם הצל
עד עיניו מרצדות
בבואת האפל,
רוטטת, יורדת,
עולה לצדדין,
מצטמקת, גדלה
וחוזרת, נוטה: שמאל וימין.
כלבא אוויל, אף
נעץ בו שיניו,
אך לשווא, כי
הצל תמיד לעליו.
כי הצל כשטן,
טעון במטען
צחוק ללא קול,
מתגלגל ונגול
מתדרדר ואובד,
עם חדם של צוקים
חושך אין-סוף
יצוקים.
זריחה
כאילו קפא העולם
עת לא עת
והגיע לזמן
של לא זמן.
מוכים השמים
חוורון כשל מת,
לפתע עטו
ארגמן.
הקיצה תבל
אך עודנה דמומה
ברישול תתפתל
ושריריה תמתח
כאשה עצלה
מתפנקת,
משפשפת עינה
האחת אדומה
ופוערת לועה
מהפהקת.
גשם
על יסורים כרסמו
כליות ליל
מהולים צער עולם
שחרב
מלאו ריסי שמים
דמע
רב.
טיף-טף,
חודרות הטיפות
אדמה עצובה-משובה
מחטאת רובצת פתח
קללת אח -שרצח
צופנת בקרבה
פושע
וחף.
רוח מלטפת להפיג
עצבונה-
לשוא!
קוי אור
קוי אור בורחים
מעצמם - יעודם תוך הליל
קו-לקו.
נבלעו כיונה
הנביא, מעי חושך, שחזר הקיאם
למרחב.
להרגיע
נטפי-יהלום מרצדות-נאבקות לזכות
בקו
אור, חלקיק של
חיים מהשלל
הרב.
(פורסם
ב"הצופה" יום שישי, 6.3.1964
עמ'5)
אלוקים
בטוב שבעולמות
אותו יצרת - עד אין סוף, מסתובב אני במעגל
אותו סימן חוני
זכרונו לברכה.
ודורך על מקום
אחד כל החיים.
אני, החמור
המניע את אבני-הריחיים בתחנת הרוח של הסוכנות היהודית.
תבן לא ניתן לי.
גם לבנים לא
אמרו לי עשה.
אף לא הרביצו בי
זה שלש רגלים.
על חבל מתוח
מוקדש ל"מאה
שערים"
שעת עומק אפופה
דממה
תופפת באזני
לילה קצב הלמות ליבה.
גורל שוחר לטרף
חורש מזימותיו נועץ
מענית בקרקע
פורה נהי אמהות שכולות
לקצב צלילים
האובדים מעמקי תהום.
חשכה הרתה
פוחלצים ודמויות הבל
המעוותות פניהם
וחורצות לשונות אימה
שזורות כחבל
מתוח על פני תהום.
שיבלים שדופות
שלופי ריקנות ופעורי לוע,
שיצאו במסע
להכות ולבלוע יבול שערים,
ונשקו במגלב
פצעי אלמנה ויתום,
העלו במחול על
חבל מתוח פרפורי קללה
והציתו לבות
נחלצו ברקוד פני תהום.
רק פחד יצחק
הציל משואה נדכאים, אך
הותיר בעיניים
וגופם סימנים ממשחק האימים.
הלילה חולה,
ריאתו נושמת פחד ודם לבו מעלה מכאוב.
שפתיו נעות
ברחשי תפילה אחר עקבות
מלאכים העולים
שמיימה - סולם יעקב.
(פורסם
ב"הצופה" יום שישי 29.11.63)
חיי אנוש
דרמה העולה
ושוקעת
בקצב של פסקי
זמן לא יציב
מתבלבל תדיר
לפני ולפנים
נפשותיהם
של המשחקים בה.
משתתפיה אנוסים
לשחק.
שחר אין סוף
על רקע חלוניך
ממרחב החלל
הדומם הצומח
והחי - תפאורתה
משחקים בה כולנו
במאים, שחקנים
וצופים
משחק לא מודע
על דעת אנוש
המלווה את הדרמה
של עצמה
היא עצמה אשלייה.
 |
| "בלילה חשוך" שיר בכתב ידו של שלמה רוטנברג |
