שלמה רוטנברג כותב קורות חיים (בחיפוש עבודה)

חוה פרידה רבינוביץ' - רוטנברג, עם רובין  (יצחק ראובן רוטנברג) וברונה פינקלשטיין

נפתלי צבי רוטנברג    1880-1916

שלמה רוטנברג כותב את קורות חייו

קורות חיים

נולדתי בעיר בקאו ברומניה  ב 27 בינואר 1910 , להורים בעלי רקע רבני ונתינות אוסטרית.  כשהייתי בן 6  (1916) נתייתמתי מאבי, נפתלי צבי, ונותרתי עם עוד ארבעה אחים ואחיות. אבי נפטר במחנה ריכוז לנתיני אויב ברומניה.

באותה שנה נרצח ע"י הרוסים בפודבולוצ'יסק, על גבול רוסיה –פולין, סבי, מר שבח רוטנברג, שהיה בעל אחוזות וסוחר יערות.

אמי האלמנה, מרת חוה פרידה רוטנברג, בעלת השכלה עברית ואנציקלופדית רחבה, הייתה בין מנהיגיה של ההסתדרות הציונית בעיר בקאו, וזמן מסוים אף נשיאת הארגון הזה. בשנת   1912  הקבילה את פניו של נחום סוקולוב בבואו לרומניה, בנאום עברי שהדיו, מפי זקני העיר, הזינו את געגועי לציון.

בשנת 1927, בעידודה של אמי, יצאתי להכשרה ע"מ להתכונן לעלייתי ארצה, בחוות החלוץ ביליצני ואחר כך בחוות מסדה ליד העיר בלץ שבבסרביה, ולבסוף בחוות זרוזני של המומר טוסמנסקי, שהסכים להעסיק בחוותו עובדים יהודים העתידים לעלות לא"י.

בהיותי בהחלוץ (1928) נקראתי ע"י מר מאיר  זליקוביץ', מנהיגה של תנועת הנוער הציוני ברומניה, לארגן את מושבת הקיץ הראשונה של התנועה, על גבעה לא הרחק מהעיירה היהודית דמינשטי, והייתי מנהלה של מושבה זו.

מאז נשארתי בשורה הראשונה של הפעילים בתנועת הנוער הציוני.

בשנת 1929 עליתי ארצה במסגרת החלוץ, ובאתי במגע עם נציגי תנועות שצמחו על אותו רקע מתוך התלבטויות דומות והגיעו כל אחת במקומה, להשקפת עולם זהה לזו של הנוער הציוני ברומניה. ובמטרה זו באתי בקשר עם ד"ר יהודה אורנשטיין מנהיגה של תנועת הנוער העברי בגליציה והצטרפתי זמנית לקבוצתו, וכן עם מר יצחק שטייגר ז"ל וכו', על כך פרסמתי כתבות בביטאון הנוער הציוני ברומניה "מולדת", ואף קיבלתי תגובות נלהבות מרומניה על פעלי.

בשנת  1931 הקבלתי את פני הגרעין הראשון מהנוער הציוני ברומניה והבאתיו לקבוצה שהשתייכתי אליה, של הנוער העברי בפתח-תיקווה, (קיבוץ) שאוהליו היו נטויים על מגרשי גן קמינצקי בו נבנה אחר כך בית החולים בילינסון.

נתקבלנו באחווה, אולם הארץ הייתה ענייה, מקורותיה הדלים, והאנשים שבאו היו צעירים בעלי תיאבון בריא, וימי העבודה המעטים שהיו לרשותנו לא הספיקו לעתים אף ללחם צר ומים לחץ.

כנציג תנועת הנוער שלנו הייתי אז חבר המועצה הארצית של הציוניים הכלליים, וביחד עם חבר הועד הפועל שלה, ד"ר יהודה אורנשטיין, חיפשנו דרכים להטיב את המצב. למטרה זו התייעצנו בזמנו עם ד"ר גליקסון, ד"ר מוסינזון, נתקבלנו ע"י יו"ר הקק"ל  מר מ"נ אוסישקין, ומנהל מח' העבודה מר יוסף רבינוביץ'. לבסוף לא הייתה ברירה – היה עלינו לנדוד (בעקבות העבודה המזדמנת)  מפתח-תיקווה לבאר-יעקב ומבאר-יעקב לכפר-סבא.

בשנת 1932 נקראתי בדחיפות לרומניה לוועידות שהתקיימו שם, להסדיר יבול ברכה של נוער שהיה זורם אלינו. ההחלטה החשובה לאחר ארגון העלייה על פי הנתונים האפשריים, הייתה חתירה לקראת איחוד מלא עם כל תנועות הנוער הציוני באשר הם שם.

מרומניה יצאתי לגליציה, בה התנועה שהייתה צריכה להוביל, הייתה שסועה במערכת תהומית של ויכוחים על צורת דרך ההגשמה. בשיחות שהיו לי עם מנהיגי התנועה יצחק שטייגר ז"ל ויבדל לחיים ד"ר יהודה אורנשטיין, לא הגענו לסיכום מלא על האיחוד, ורק עם שובי ארצה בשנת 1933 סיכמנו הדברים עם מר משה קול ויסדנו את ההנהגה העליונה של תנועת הנוער הציוני, בה הייתי חבר.

השנים שזרמו מאז היו שנות מאבק קיום ואף מאבק אידיאי. בשנים הבאות הייתי מזכיר הציונים הכלליים בחיפה (1935) ובשנת 1938 נכנסתי לעבוד כפקיד בצבא הבריטי.

במלחמת השחרור עבדתי במינהלה ארצית לייצור מלחמתי, שמנהלה היה פרופ' עמנואל יל"ן ז"ל – מבצע תוכניותיו של הרמטכ"ל דאז, יעקב דורי ז"ל, והייתי מגויס להג"א.

ב 1950 עליתי לירושלים, ועבדתי בסוכנות היהודית 20 שנה.

                                                                       ש'  רוטנברג






הגשת מועמדות למשרה


שלמה רוטנברג

הנני נשוי ואב לשלושה ילדים. 
נולדתי בשנת 1910 ברומניה. למדתי בבית ספר גבוה למסחר. לימודי נפסקו (1927) עם יציאתי להכשרה. עליתי ארצה בשנת 1929. בשנה הראשונה הייתי בדגניה ב'. ב 1920 עברתי לפי דרישת הנוער הציוני לפתח תקוה, שם הקימותי את הקשרים עם התנועה בפולניה ובקליציה. ב 1932 יצאתי בשליחות התנועה לרומניה וגליציה למשך 8 חודשים. ב 1933 עזבתי את הקבוצה ועברתי לחיפה. שם הייתי כ 16 שנה, ועבדתי כפקיד במקומות שונים. בשנת 1938 נכנסתי לעבודה כפקיד בצבא הבריטי ב(R.A.O.B) ולאחר שנה למעשה ניהלתי את המשרדב  R.O.O.C. NO.2 SUB WEVOT שמנה 24 פקידים. בחיפה לא עסקתי כלל בעבודה ציבורית. מחוץ לעבודתי כפקיד שקעתי בלימודים כלליים ובלימודי היהדות. למדתי פילוסופיה כשנה וחצי אצל החכם ד"ר יוסף שכטר. לפני כשנתיים עליתי לירושלים וניהלתי מטעם מרכז הקואופרציה את הקואופ. "קים", (קואופרטיב עובדי הבשר) עד פירוקו ועד בכלל. כי למעשה הנני המפרק של הקואופ. הנ"ל. לפני כשנה, עם הכרזת הפרוק של הקואופ. "קים" נתקבלתי לעבודה בסוכנות היהודית במדור "היומן" שם הנני עובד עד עתה. 
לבסוף הנני להוסיף שאני בקי בהנהלת חשבונות, משמא ומתן מסחרי ובעבודות מזכירות. מתוך אהבת האדם בכללו, הנני מכיר את בעיותיו וחולשותיו, הכרה פסיכולוגית, ויש לי גישה מעשית להסדר עניינים איתו, דבר שיכול להביא תועלת למילוי תפקידי במשרה המוצעת על ידכם.



(חלק מהגשת מועמדות למשרה אחרת)

...השכלתי הכללית בבית הספר הסתיימה אמנם עם גמר 4 מחלקות בבי"ס עממי, אולם מאז ועד היום הנני שוקד על לימודים כלליים ויהודיים. ולמרות שידיעת השפה לא הייתה שגורה בפי, רכשתי לעצמי הודות להתמדתי בשפה העברית והתעניינותי ביצירת רוחה, את ידידותם של משכילים ידועי שם בארץ, ביניהם ארשה לעצמי לקרוא בשמותיהם של ה"ה:

לוי בן אמיתי, משורר, דגניה ב'
ד"ר ברוך קורצווייל, מבקר ספרותי, חיפה
ד"ר אפרים שמואלי, היסטוריון
ד"ר יוסף שכטר, סופר, מורה למדעי היהדות ופילוסופיה.

שלמה כותב בשנת 1948 בחיפה

עוד על חייהם של שלמה ויהודית רוטנברג בארץ

שלמה עלה לארץ ב 1929 בזמן פרעות תרפ"ט. תחילה הוא הצטרף לקיבוץ בפתח תקווה, אחר כך הוא היה היה בקיבוץ דגניה ב',  שם התיידד עם המשורר לוי בן-אמיתי.  ב 1933 עבר לחיפה.

בשנת 1935 הגיעה יהודית אלפר לארץ כתיירת, עם אשרת שהייה לשלושה חדשים. קרול רייזל, ידיד נעוריו,  ביקש משלמה להביא את יהודית מהאנייה אל בית משפחת רייזל. שלמה גם התבקש להינשא לה נישואין פיקטיביים, על מנת שתוכל להישאר בפלשטינה-א"י. שלמה הביא אותה מהאנייה. אולם כעבור שלושה חודשים הוא הודיע שהוא מסרב להתחתן נישואים פיקטיביים, ויהודית הסכימה להינשא לו באמת. מאז הם היו נשואים 59 שנה, עד פטירתה של יהודית.
הם גרו בחיפה. ב 1937 נולדה אלקה. המצב הכלכלי בארץ היה בכי רע. שלמה היה מחוסר עבודה, ולא היה מה לאכול. הוא ירד במשקל, והרופא הזהיר את יהודית שאם הוא לא יאכל כראוי הוא לא יחזיק מעמד. ב 1938 הם נסעו עם  אלקה התינוקת לרומניה, למשפחת אלפר בכפר וומה, ושלמה עלה במשקל 10 ק"ג במשך 3 חודשים. המשפחה חזרה לארץ ויהודית עבדה כתופרת אצל משפחות מבוססות בחיפה, חלקן משפחות ערביות. כך פרנסה את המשפחה וגם למדה לדבר ערבית. שלמה עבד תקופה מסוימת בצבא האנגלי. מאיר זליקוביץ' עזר לכל החברים מעירו, ובמיוחד לשלמה. מאיר קנה לשלמה חנות למכשירי כתיבה ברחוב פבזנר בחיפה, בתקווה ששלמה ירוויח כסוחר. הילדים מבית הספר "חוגים" הסמוך, היו לוקחים מהחנות דברים בהקפה, בהשאלה, ולא משלמים. מספרים שמאיר זליקוביץ' היה נוסע מתל אביב לחיפה, וקונה  בכסף מלא, בחנות של שלמה, צרכי לימוד, מחברות וכו'  לבנו דוד. (מאיר גם היה בא במיוחד מרמת גן לחיפה ולוקח את כל משפחת רוטנברג לבית זליקוביץ' בתל בנימין, למשך חג הפסח, שם חנה הייתה מארחת עשרות אורחים לליל הסדר.) אבל שלמה התגלה כסוחר גרוע. החנות הפסידה כסף. שלמה אהב להתעסק בענייני רוח, ולשוחח עם חבריו. הוא התרועע עם הפילוסוף ד"ר יוסף שכטר,  ועם מבקר הספרות הנודע ברוך קורצווייל. שלמה היה הולך לשמוע את ביאליק מדבר. הוא אהב מאוד לשיר שירי ביאליק. ב 1943 נולד אבנר, ומצוקת הדיור בחדר היחיד ברחוב עמק- הזיתים 11 א' גברה. היה עליו למכור את החנות ולשלם את החובות. 
בחיפה היו לשלמה ויהודית חברים קרובים: משפחת שלמה וגרטה פומרנץ, אסתר ומרדכי הוכברג, שמואל אלטמן ומשפחתו, ואחרים, והיו גם מעט בני משפחה: בן-דוד של יהודית: סלו וטוני ויינינגר, (הוריהם של סבי דור וחיים א-דור)  וגם ד"ר מנחם דור, (בן-דודו של נפתלי צבי רוטנברג,) שהגיע לחיפה מקיבוץ גניגר, שם הוא נקרא "מנחם סתם". 
ב 1949 נולד נפתלי, והמצוקה הכלכלית ובעיקר מצוקת הדיור גברה. המשפחה גרה בחדר אחד. גם הסבא, אהרון אלפר, וטופטי, עלו לארץ, והיה הכרח לשכן אותם. קרול רייזל השיג לשלמה עבודה בבנק בכפר-סבא, והזמין את שלמה, אלקה ואבנר לגור בביתם בכפר סבא. יהודית והתינוק נפתלי נשארו בחיפה. 
אבל כעבור חודשים אחדים, בסוף 1949, ביוזמתו ובעזרתו של נחום שרייבמן, הצליח שלמה לקנות דירה בדמי-מפתח בירושלים, והמשפחה עברה לרחוב עתניאל 10.  בחיפה נשארו הסבא אהרון אלפר, טופטי, ז'ני, מנצ'י ובעלה, וילדתם אולגה.  שלמה החל לעבוד בעבודות מזדמנות, בין השאר היה מנהל חשבונות של איגוד
הקצבים "קים",  ואחר כך עבד בסוכנות היהודית 20 שנה. כשיצא לפנסיה החל לעבוד באופן חלקי במוסד וייצמן לפרסומים, מכון שהיה מוציא לאור את החוברות "מדע" ו"לדעת" שם עבד עד גיל 75.
בשנת 1951 עלו לארץ  חוה -פרידה רוטנברג, אמו של שלמה, ואחותו דבורה גרוס.  הן גרו במעברת תל-חנן ואח"כ בחדר מרתף קטן בחיפה, ברח' ארלוזורוב 10 . הן התפרנסו בדוחק מעבודתה של דבורה בניקיון במועצת פועלי חיפה. יותר מאוחר עלו לארץ גם ברונה והרמן פינקלשטיין, ובנם דן אבן, וגם רובין ושרה עם בתם נעמי (לוי).  מכתבים וגלויות רבות של  חוה-פרידה נשמרו אצלנו, וגם כרכי "עולם קטן" בעברית. חוה-פרידה נפטרה  בירושלים ב 1954, ושלמה החל ללכת לבית הכנסת לומר קדיש. מאז הוא לא הפסיק לבקר בבית הכנסת מידי יום ביומו, ולאט לאט הפך להיות דתי.
שלמה תיעב פוליטיקה, אבל העריץ אנשי רוח, אנשי מדע,  סופרים ומשוררים, ובמיוחד פילוסופים. הוא קרא ספרים רבים והתלהב מהם, והיה נוהג לדבר על מה שקרא עם כל מי שהיה פוגש, ומלהיב ומעודד אנשים אחרים לקרוא. בירושלים הוא התרועע עם אורי-צבי גרינברג, היה הולך לשמוע הרצאות של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'  ד"ר נחמה ליבוביץ', ופרופ' טור-סיני, (לימים דודתנו הציירת טופטי נישאה לו והפכה לפרומה טור-סיני), היה מתמיד בחוגים לתנ"ך וסתם מאזין להרצאות. הוא אהב לקרוא את שפינוזה, ישעיה ברלין, קליפורד גירץ, קרל סיגן, ויטגנשטיין, ניטשה, סנקה, פלוטינוס ואחרים. הוא אסף מוספים ספרותיים של עיתונים והיה שב ומעיין בהם. את עגנון הוא הכיר ב"מרכז שכונתי" בקעה, לשם עגנון היה מגיע לשיעורים בתנ"ך ותלמוד, ובשנתו האחרונה הוא אהב שאלקה מקריאה לו מתוך עגנון. שלמה העריץ את פרופ' יהושוע אריאלי ואת הרב עדין שטינזלץ. הוא השתתף בחוג מצומצם ללימוד תניא  מפיו של שטיינזלץ, יחד עם הנשיא שז"ר. במשך כמה שנים הוא עבד בהתנדבות מלאה בהוצאת התלמוד של שטיינזלץ והקדיש לכך זמן ומאמץ רב. שלמה אהב את בית הכנסת, והיה קשור מאוד לשני בתי הכנסת ברחוב יעל, והתמיד להתפלל בשניהם יום יום במשך 42 שנה עד יומו האחרון. היו לו עשרות חברים טובים ומסורים, כמו זאב אפשטיין ומאיר גוטסמן, חברים מהסוכנות היהודית, מבית הכנסת, מהשכונה, מהעבודה, מבוגרים וצעירים, שאהבו לשוחח עמו שיחות ארוכות, התארחו בביתו ואירחו אותו  בביתם. אין אפשרות למנות את ידידיו הרבים.
שלמה כתב הרבה. הוא כתב שירים וסיפורים, התרשמויות, הרצאות, סיכם ספרים שקרא ומחשבות שחשב. שיריו התפרסמו בעיתון "הבוקר", "הצופה", וכו'.  הוא כתב חרוזים ופיילטונים בחרוזים, שנקראו אז: "עיתון היתולי" והקריא אותם במסיבות שערכו עובדי הסוכנות היהודית.  הוא ניסח מכתבים עבור אנשים שהיו להם קרובים ברומניה והיה עליהם לפנות לממשלת רומניה בבקשות להיתרי יציאה. הוא כתב מכתבי בקשה עבור כל מיני אנשים, לרוב עשה זאת כטובה, לעתים גם שילמו לו עבור הכתיבה. הוא תרגם לרומנית ספר שלם של אנטול פראנס, "בית המצלה של המלכה פדוק" אך התברר שהספר תורגם ויצא לאור ע"י אברהם אברבאייה. הוא תרגם שירים רבים של המשורר תודור ארגזי, ושל אחרים.
שלמה היה כותב על דפי טיוטא, דפי חשבון ישנים, לוחות שנה ישנים,  ובשנים האחרונות, ניירות מחשב. חלק מהניירות הרבים האלה נשמרו במגירות ובתיקים, חלק הלך לאיבוד. שלמה כתב סיפורים ארוכים: "פגישה מדומה" , "בקבוצה", "בשר כשר", ואחרים. עשרות עמודים של פירושים לתלמוד, או לפרשת השבוע, ביקורות ספרותיות, ביקורות על הרצאות ששמע, וכו'. שלמה פרסם גם כמה מאמרים ביידיש ברבעון " פאלק און ציון" בעריכת ידידו, משה הורוביץ, ועוד כהנה וכהנה.

ב 1980 גילו אצל יהודית סרטן. היא עברה טיפולים וניתוח, והחלימה. כעבור 14 שנה חזרה המחלה והיא נפטרה ביום י"ח אב תשנ"ד, 26 ביולי 1994. בת 85 הייתה.
שלמה נפטר ביום י"א ניסן תשנ"ו 31 במרץ 1996 בן 86.
הם נקברו בהר תמיר בירושלים גוש ת"ה חלקה א' שורה ט' מס' 12-13

על המצבה שלו כתוב: "ומצא שכל טוב בעיני אלוהים ואדם". על המצבה שלה כתוב: "יפה, אהובה ואוהבת".