 |
| יהודית, אלקה, שלמה 1938 |
הפיל
ראיתיו באוהל
מבד אפור שצמח כמו מן האדמה, פיטרית ענקים - על המקום הריק שבסוף העיר.
היה שם קהל רב, שאון חזק של כלי נחושת ואור, אנשים קטנים
השליכו את עצמם ונתפסו ברשתות חבלים, למעלה מתחת לתיקרה. מעליה, בד האוהל .
מתנועעת ברוחבה כפני מגף. דממת הפינות נראתה כעין בקע מרובע עם שלשה כובעים קטנים
תקועים באמצעיתם. הסתכלתי למעלה, כאב לי העורף. לאחר מכן הופיע הליצן עם צוארון
מקומט, אף נפוח, ונקודת חן על לחיו. הוא הרים את גבותיו עד לשורשי שערו, הלך
בצעדים אחדים, הסתבך, נפל ופיזר חול מעורב עם נסורת על השמלונת שלי העשויה משי
כחול, ניגבתי עצמי בעזרת המימחטה.
כשהרמתי את עיני היה המסך האדום עם גלידים מוכספים פתוח
לצדדים, ולזירה נכנסה דמות בצבע האפר צועדת בכבוד, והיא נעה בקצב המוזיקה ומניעה
את ראשה בחשיבות, כאילו רוצה לשיר בכל צעד: כן, כן, כן. צעדה כבשינה, עם החדק כלפי
האדמה. עם עיניה הקטנות מאחורי קיפולי העור. האוזניים הרחבות - עלים נובלות מאובקות
של צמחים טרופיים - תלו באדישות עליה. ובכל היצור הזה, הכבד והמקומט, היה בו אוירה
של אצילות, עיפות וכניעה לגורל. הוא כרע
ברך, נשף בחדקו, ועצם את עיניו. הגוף הרך התהפך על החול, כגוש בצק ענקי, מתגלגל
באפר.
מעבר לוילונות,
מן הכלובים הרפודים קש רטוב, הגיע ריח חמוץ וחריף, ושאגות של חיות פרא בשבי.
גמד בבגדי עור,
מאופר וזריז, הסתנן בידידות ליד חזהו של הענק, עלה על חדקו והחל לצרוח בקול צורם,
כשל מסור הנוסר בעץ יבש: "אל תפחדו
ממני, ילדים, אני גדול וטוב, אני אוהב אתכם" אדיש לצריחות הגמד ועיף מנימנום,
פתח הפיל עין אחת. רעד טלטל את קיפולי עורו, צלעותיו התרוממו וירדו באוושה של
מפוח. הוא נאנח. העין הפתוחה, עין אנושית וצבע אנושי לה, החליקה מבטי זכוכית מעל
לספסלים הראשונים. הקול חסר צליל כאילו יצא ישירות מהחדק המרומם. ולפתע שאל אותי:
"חמודה --
פ-חדת ממני? לא כן?"
העין הפתוחה
התמקדה בקרירות וישירות כלפי, לאחר מכן קרצה, כאילו בדעת וערמה. קמתי על רגלי
מבולבלת ובעיני, לעינו של הפיל השבתי:
"לא
אדוני".
נכתב ע"י שלמה רוטנברג בסביבות שנת 1942
מכתב לחיילת נחמדה
נכתב ע"י שלמה רוטנברג בסביבות שנת 1942
