שלמה ויהודית רוטנברג

על חוה-פרידה והוריה: אבנר ואלקה רבינוביץ'
ועל בעלה נפתלי-צבי רוטנברג

חוה פרידה רבינוביץ' - רוטנברג

Chava-Frida Rabinowich - Rothenberg

1882-1954

חוה פרידה רבינוביץ' נולדה ב- 1882 (?) ברוסיה. היא היתה בת יחידה לאלקה ואבנר רבינוביץ'. ההורים והתינוקת עברו את נהר הפרוט שהפריד בין רוסיה ורומניה, והשתקעו ברומניה בעיר בקאו. בנעוריה למדה לנגן בכינור, למדה עברית, וגם גמרא (נערה הלומדת גמרא היה אז דבר חריג). היא קיבלה מידי שבוע מוורשא את עיתון הילדים הראשון שיצא בעברית: עולם קטן. חתימתה מתנוססת על כל שער של חוברת, בדיו סגולה: "חוה פריידע ראבינאוויטץ', בקאו, רומניה". חוה פרידה נישאה לנפתלי צבי-הערש רוטנברג וילדה 5 ילדים: רובין (יצחק ראובן), ברונה, יוסל, שלמה, ודבורה. אחרי מות בעלה, נפתלי-צבי-הערש, בגיל 37, (הוא נלקח למחנה הסגר במלחמת העולם הראשונה, ברח משם ונפטר בשנת 1916) היא גידלה לבדה את חמשת הילדים. היא היתה ציונית ושלטה במשפחה ביד רמה. בבקאו כינו אותה: "אמם של הגרקכים" (הכוונה לרובין ולברונה, שהיו נואמים מצוינים).
ב- 1951 עלתה חוה-פרידה לארץ בעקבות בתה הצעירה דבורה, וגרה בחיפה ברח' ארלוזורוב 10 (בחדר במרתף) ובתל -חנן. נפטרה בירושלים ו' באדר ב' 11 במרץ 1954 ונקברה בהר המנוחות גבעת-שאול בירושלים.

להגדלה הקישו על התמונה

Hava-Frida Rothenberg with Rubin and Bruna חוה-פרידה עם רובין וברונה


Hava Frida Rothenberg חוה-פרידה רוטנברג (רבינוביץ')

Nftali Herch- zvi Rothenberg נפתלי-צבי -הערש רוטנברג

דן אבן מספר על הסבא, נפתלי-צבי-העֶרש רוטנברג, (1879-1916) שהיה נתין אוסטרי כי הוא נולד בעיר ברודי, אשר בגליציה. הבכור בין 8 אחים ואחיות. נפתלי-הערש היה משכיל ואיש אשכולות. היה נואם מצוין, וידע לייצג את עצמו בבתי משפט, ללא עורך דין. (היו לו משפטים עם סוחרי בדים, הוא היה מוכר להם בסיטונות והם לא תמיד היו משלמים.) בתו, ברונה רוטנברג-פינקלשטיין, (אמא של דן אבן,) היתה ילדה בת 8 כשהוא נפטר. היא זכרה אותו היטב. תמיד נדמה לה שהוא לעולם לא ישן. הוא היה תמיד ער, גם כשהיא התעוררה בבת-אחת באמצע הלילה, הוא ישב וקרא. היה לו צימאון רב לספרים. ביידיש כינו אותו: דר רמב"ם ייד כלומר יהודי הרמב"ם. גם ברונה היתה בעלת זיקה חזקה לספרים ולקריאה. פעם קנתה ספר של אמיל זולה: ז'רמינל. אבל אביה קרא לה: הראי לי את הספר, וכשדפדף בו אמר: זה זבל. היא מיד הלכה לחנות והחזירה את בספר וקיבלה בחזרה את התמורה – פחות שני ליי. היא זכרה זאת היטב. נפתלי-צבי-הערש היה בן למשפחת יערנים עשירה, בעלת יערות בפולין. (גם יהודית רוטנברג-קלצקי, אמא של מלכה א-דור, מעידה על עושרם וחוכמתם של משפחת רוטנברג הגדולה, בעיר ברודי).

Naftali Herch Rothenberg נפתלי-צבי-הערש רוטנברג 1879-1916

Avner Rabinowich 1842-1938 אבנר רבינוביץ' אבא של חוה-פרידה

אבנר רבינוביץ' נוסע לרבי

רבי, אין לי פרנסה!

- ששש... הוא יוצא! הוא יוצא!

החסידים בחצר הרבי במרניקו סראט (?) היסו זה את זה, וההמולה שקטה בן רגע. החסידים עמדו צפופים בחצר והאזינו. הצפיפות הייתה גדולה, ואנשים נתלו על הגדר, ואף עמדו בשער הפתוח, וברחוב. שמש גדל-גוף יצא למרפסת הכניסה והצטודד, נאחז בעמוד העץ העבה, אחד מאלה שעליהם נשען הבית, אחריו יצאו שלושת המקורבים ופינו מקום לרבי. איש זקן, נמוך, בעל הדרת פנים, יצא ונעמד על המדרגות. בלי הקדמות הוא החל בדברי תורה, בניגון של חברותא: הגמרא אומרת, במסכת עירובין...

פתאום נשמעו מבחוץ קולות: אל תפריעו, הרבי מדבר!

מישהו פילס לו דרך בכוח לתוך החצר, הצליח להגיע עד המדרגות, ונעצר בידי ההמון, גל של ריטונים ותנודה של הכובעים השחורים. המקורבים הפנו את מבטם והשמש סימן לרבי.

היה זה איש גדל קומה שדחף ונדחף, מבטו נחרץ, אני מוכרח לראות את הרבי, תנו לי לעבור, אני חייב, נהם בתוקף ובעקשנות, ואיש לא היה יכול לעמוד בדרכו. הוא הגיע ממרחק רב, עליו לראות את הרבי, יש לי סיבה.

הוא התקרב, לחץ האנשים מנע ממנו להתקדם, והוא דחף ומשך, אך ככל שהצפיפות גברה, התקדמותו הואטה, ובכל זאת הרבי הופרע מדרשתו, הרים את עיניו ושאל

- מי זה , מה קורה שם?

- מה קרה? מי זה? חזרו קולות אחרים

- ר' אבנר, אבנר רבינוביץ'

אף על פי שהיה יהודי גבוה, יחסית, הציבור כמעט מחץ אותו, אבל הוא נדחק במרפקיו, והזעם שבעיניו הזהיר את העומדים מולו לבל ירימו עליו יד.

- בסדר, אמר הרבי בקול נמוך, תנו לו להתקרב, זה ר' אבנר!

עם כל הדוחק, מצוות הרבי חזקה, ופעלה מיד. החסידים פינו דרך וניצבו משני צדיו של אבנר.

- ר' אבנר, קרא הרבי, מה קרה?

ואז נשמע קולו של אבנר, קול צלול, בהיר, הוא קרא אל הרבי במבטא חד ומדויק:

- רבי, אין לי פרנסה!

העיניים הופנו אל אבנר. הוא עמד במרכז, מוקף חסידים, שנזהרו מלגעת בו, עיניו, הבהירות תמיד היו עתה מלאות ברק אדום, מהתרגשות, וכובעו היה שמוט לאחוריו, וגילה את שערו הבהיר, בידו הוא החזיק מקל הליכה עשוי ברזל.

היה רגע של שקט.

- לך, ר' אבנר, ותעסוק במסחר!

- אבל רבי, אני לא יודע...

- לך, ר' אבנר, בעזרת השם, וכל אשר תעשה תצליח!

- רבי...

- אתה תצליח!

אבנר, שעשה את הדרך הארוכה על המושב ליד העגלון, בכרכרות ובמרכבות דואר, שלושה ימים ושלושה לילות, הודה לרבי, הסתובב ויצא מן החצר. החסידים פינו לו דרך, כי ברכת הרבי לוותה אותו. הוא חזר לעירו, לבקאו, והיה לסוחר בדים. תוך זמן קצר הוא התעשר.

אבנר רבינוביץ', אביה של חוה-פרידה רוטנברג, נולד ברוסיה ב 1842 (?), בשם אבנר ברגמן, אבל בהגיעו לגיל הגיוס הוא ברח מן הבית ושינה את שמו לרבינוביץ', על מנת שלא יילקח לשירות של 25 שנה בצבא הרוסי. הוא נדד שנים לבדו בהרים ולא נתפס ולא נלקח לצבא. הוא הגיע לרומניה מצפון, מרוסיה, חצה את נהר הפרוט עם אשתו אלקה ובתו התינוקת פרידה, והתיישב תחילה בהרי הקרפטים. הוא היה יהודי תכול עיניים, בהיר שיער, נוח לבריות ורך לרצות.
אבנר רבינוביץ היה בן דוד של הרב אבנר כתבן (ראה ויקיפדיה). Avner Abraham Cassvan‏; 1831 – 1898

אין ספק שהוא היה איש חזק מאוד. מספרים שהוא היה נושא עימו מקל הליכה עשוי ברזל, ומשוטט לבדו בהרי הקרפטים. במקצועו היה סופר סת"ם, מסתובב בכפרים ומחפש יהודים שאפשר למכור להם תפילין או לכתוב להם מזוזה. לא פעם היה עליו להגן על עצמו מפני גנבים ושודדים. פעם שודד ניסה לתקוף אותו ולגנוב את כספו. אבנר השתלט עליו בעזרת מקל הברזל והכריח אותו לבוא איתו לשוטר הכפר. הם הלכו בשבילים צרים שהתפתלו מעל מדרונות תלולים, ואבנר הכריח את השודד ללכת בצד המדרון, מוכן בכל רגע לגלגל אותו במדרון, אם ינסה לתקוף אותו שוב...

נפתלי ונכדו נועם, קוראים במגילת אסתר שנכתבה לפני 150 שנה בידי אבנר רבינוביץ', סופר סת"ם, הסבא של שלמה.

נפתלי, יהלי ושלושת ילדיו: שירי, רועי ונועם, אוחזים במגילת אסתר שכתב אבנר רבינוביץ' 150 שנה לפני כן.

אלקה רבינוביץ'

אלקה הייתה אישה קטנת קומה, נמרצת ופעילה, נחרצת וחכמה. היא רצתה שבעלה, אבנר, יהיה סופר סת"ם, כי היה לו כתב יד יפה מאוד, וביטחון בכתיבה, וצחות בקישוטי האותיות. אמנם הייתה לה השפעה עצומה על בעלה, אבל העקרונות שלו לא אפשרו לו להתפרנס ממקצועו. הוא לא היה היחיד במקצוע הזה, היו בעיר עוד סופרי סת"ם, והוא אסר על אשתו להשתדל ולהביא לו עבודות.

- מי שירצה לכתוב תפילין או מזוזה, יבוא אלי.

- למה אתה לא הולך לבקש שיתנו לך לכתוב ספר תורה, לכתוב תפילין, למה אינך עושה לעצמך פרסומת?! הייתה אלקה לוחצת עליו.

אך הוא התנגד לפרסומת.

- אסור לנו להתערב במה שקורה. אנשים יודעים שאני סופר סת"ם, אבל יש עוד סופרי סת"ם, ואסור לי לגזול פרנסה של אחרים.

כשראה שאין לו פרנסה, החל לנדוד בהרי הקרפטים, לחפש יהודים שזקוקים לתפילין או מזוזות, וגם זה לא הועיל.

הייתה זו אלקה שלחצה על בעלה לבקש את עזרתו של הרבי מבוהוש:

- הוא מכיר אותך, הוא קרוב משפחה שלך, הוא רב גדול, הוא יעזור.

- אבל בוהוש רחוקה מאות פרסאות...

- אין ברירה, תיסע אליו!

וכאשר אמר הרבי כן היה. בעיר בקאו פתח אבנר רבינוביץ' חנות קטנה לבדים. הוא היה קונה בד תחילה בכמויות קטנות, מחנויות בקצה האחר של העיר, ומוכר לאנשים ולנשים, והחנות הייתה מלאה קונים. הוא החזיר חובות, העסק החל לפרוח, והוא חיפש סיטונאי שימכור לו בזול כמויות גדולות, הוא לא חשש להסתכן, כי ברכת הרבי נטעה בו ביטחון, מבטו היה ישר ובהיר. החנות הכניסה כסף, והוא החל למכור גם חליפות, להעסיק חייטים. הוא נסע לערים סמוכות, והזמין כמויות גדולות של בד, בוטח בברכת הרבי. אחר-כך החל להזמין בדים ישירות מאנגליה. נשות העיר היו באות ורוכשות את הבדים, והבדים היו אוזלים. עם השנים שמו הלך לפניו, והביקוש לבדים של ר' אבנר גדל והלך. בבקאו לא היה אפשר להתלבש כראוי - מבלי להזמין בד מאנגליה. כשנודע בעיר שהגיעה רכבת ובה בדים בשביל ר' אבנר, היו נשות העיר ממתינות בתחנת הרכבת, והוא היה יוצא לשם, ומוכר במקום את כל הבדים שהזמין. אבנר רבינוביץ' התעשר.
(דן אבן מספר שהסבא-רבא אבנר רבינוביץ' היה תמיד משלם לספקים שלו במזומן. הם היו נותנים לו הנחה מיוחדת עבור התשלום במזומן, ומזה הוא התעשר.)

המשפחה הקטנה חיה עתה ברווחה, בדירה שנבנתה מעל לחנות הבדים. אבנר היה טרוד בעסקיו, אבל גם אהב מאוד לשחק שח. אלקה ניהלה את הבית, ועל פיה יישק דבר.

אלקה ואבנר רבינוביץ' האמינו שהביקור אצל הרבי הביא עליהם ברכה, ואחרי שנים רבות שלא נולדו להם ילדים, נולדה להם לבסוף בשנת 1884 בת יחידה, חוה-פרידה, והם גידלו אותה באושר.

אלקה רבינוביץ' שלטה בבית ביד רמה. היא הייתה מאושרת עם התינוקת שנולדה לה בגיל מבוגר יחסית, טיפלה בה במסירות, ואבנר השקיע רבות בחינוכה. הוא לימד אותה תלמוד ופוסקים, לא מתוך הספר, אלא על ידי סיפורים, הוא הקדיש לילדה שעות רבות וחינך אותה ברוח הימים ההם, ברוח הציונות. כבר בשנת 1901 הוא חתם עבורה על השבועון הראשון לילדים שיצא לאור בעברית, עולם קטן, (הוצאת תושיה וארשא, נדפס בווינה). וחוה-פרידה הייתה מקבלת אותו הביתה בדואר מדי שבוע. היא למדה עברית אצל מורים פרטיים, ונגינה בכינור. צעירה משכילה וחכמה, מבית עשיר - שידוך מכובד מאוד. והנבחר היה נפתלי-צבי-הערש רוטנברג, יליד ברודי בגליציה, שמשפחתו עברה ליאסי, עילוי, תלמיד ישיבה גאון, שנקרא ביידיש: "דער רמב"ם ייד", על שם בקיאותו הרבה ברמב"ם.

כשאבנר רבינוביץ' היה בן שבעים, בשנת 1912, הוא פרש מן העבודה. הוא השאיר את החנות בידי חתנו ובתו, ויצא עם אשתו אלקה לטיול מסביב לעולם. הם נסעו ללונדון, לאמריקה, וגם בפלסטינה-ארץ ישראל הם היו שלשה חדשים, וחזרו בריאים ושלמים לבקאו שברומניה.

כנראה שאבנר היה איש קשה, רודן משפחתי. כעשיר גדול, וכדיין, הוא היה רגיל שרצונו ייעשה מיד. הוא היה יושב ומשחק שחמט. הוא היה מכור לשחמט. הרהיטים בביתו היו מוזמנים אצל נגר, ועל יותר משולחן אחד היה לוח שחמט מובנה. הוא היה יושב שעות ומשחק שחמט, פעמים רבות שיחק עם נכדו יוסל, שהיה גונב לו כלים ומנצח אותו. כשגדל יוסל היה לאלוף שחמט.

דן אבן מספר שסבתא אלקה הייתה מכינה אוכל וקוראת לארוחת ערב, והוא היה ממשיך לשחק שח. היא הייתה קוראת שוב, ושהוא היה שקוע במשחק ולא שמע, או לא נענה. אז היא הייתה באה והופכת את השולחן ומפילה את כלי השחמט. סבא אבנר, שהיה רגזן, היה יכול להגיב על באלימות, אבל הוא לא היה אומר דבר. הוא שתק. מדוע? הוא לא פחד ממנה, אבל היה לו חוש צדק מפותח, הוא הבין שהיא צודקת, היא קראה לו כמה פעמים והאוכל מתקרר, וכולם מחכים לארוחה, היא צודקת. הוא שתק והלך לחדר האוכל והתיישב לשולחן בשקט.

***

אבנר רבינוביץ' עסק במסחר והתעשר מאוד. הוא היה עשיר כשכמעט כל הקהילה מסביבו היו עניים. הוא היה מזמין קרונות מלאים בדים מאנגליה, ונשות העיר היו יוצאות לתחנת הרכבת וקונות את הבדים עוד לפני שהגיעו לחנות. בגיל ארבעים הוא היה כל כך עשיר שיכול היה לפרוש מהעבודה ולעסוק בדברים אחרים. הוא עסק בהתנדבות בענייני הקהילה, והיה דיין, בשמך שנים רבות. הוא היה יושב ביחד עם רב הקהילה ועם עוד דיין אחד והיו פוסקים פסקי דין. אנשים בקהילה שהיה להם סכסוך לא היו פונים לבתי משפט של המדינה, אלא לבית הדין של הקהילה, וכך הייתה לסבא אבנר תעסוקה בזקנתו.

אלקה רבינוביץ' הייתה קטנת קומה, וכפופה. אבל הייתה לה ארשת פנים אצילית, נחרצת, והייתה לה כריזמה. אנשים העריצו אותה בקהילה. כשהיא הלכה לבית הכנסת ביום שישי לפנות ערב, אנשים היו רואים אותה הולכת והיו סוגרים את החנויות. שוליות וצעירים היו באים מולה ומנשקים את ידה. היא הייתה מתלבשת בהידור, בבדי סטן וטפטא, בבגדים תואמים, לפי מיטב האופנה. בתה, חוה פרידה, לא הקפידה על לבושה. סבתא אלקה הייתה תמיד מוקפדת, מסודרת, מהודרת. ונראתה אצילה. בעלה היה דיין עשיר, היא הייתה גבירה בקהילה. והיא היית הידועה גם בטוב ליבה. בקרב המשפחה רק סבא אבנר התעשר, והייתה משפחה גדולה מסביבו, שסבתא אלקה הייתה מפרנסת באופן קבוע. היא הייתה נותנת אלף ליי לבת דודה זו ואלף ליי לבת דודה זו, על בסיס קבוע, כי היה עוני רב בעיר ובמשפחה. ידה הייתה תמיד פתוחה. והעריצו אותה גם על כך. (נפטרה י' טבת).

מלחמת העולם הראשונה 1914-1918

אבל הימים הטובים של המשפחה המאושרת ברומניה לא ארכו. כששלמה היה בן ארבע, דבורה הייתה תינוקת, פרצה מלחמת העולם הראשונה. אבנר רבינוביץ' ירד מנכסיו בן-לילה. אמנם לא ראו עליו דבר, כמו תמיד הוא המשיך להתהלך בעיר כגביר ובידו מקל הברזל שבראשו גולה מוזהבת, לבקר חברים ולשחק שחמט עד השעות הקטנות של הלילה, אבל הפרנסה החלה להציק. כל כספו של אבנר רבינוביץ' היה בניירות ערך של המדינה, אוסטרו-הונגריה, וכשפרצה המלחמה כל אותם ניירות הפכו בן-לילה לחסרי ערך. אבל איש לא ידע על כך. הוא לא דיבר על כך עם איש. אבנר העסיק את עצמו בניסור עצים, כי הבית צרך טון של עצים להסקה מידי שנה. לא היה דלק אחר, לא פחמים ולא גז, ולכן בישלו, חיממו מים והסיקו את הבית בעצים. הוא היה מנסר יום יום. הוא היה איש גבוה וחזק. (כשהזדקן, חוה פרידה פרנסה את המשפחה בקושי, ודאגה לכל צרכי הבית). האסון הכה במשפחה עם היאסרו ומותו של אבי המשפחה, נפתלי-צבי-הערש רוטנברג, בשנת 1916.

חנות הבדים היוותה עתה מקור דל מאד של פרנסה. חוה פרידה וחמשת ילדיה, גרו בבית משפחת רבינוביץ' מעל לחנות, ומדרגות חיצוניות הובילו אל הקומה העליונה. (דן אבן שביקר שם בילדותו, זוכר בית גדול עם חצר גדולה מאוד). לימים חוה-פרידה מכרה את הבית הגדול ועברה לבית קטן יותר.

נפתלי-צבי-הערש רוטנברג, נולד בברודי ב 1879, הבכור בין 8 ילדים לאביו שבח רוטנברג ואמו אסתר רוטנברג לבית נגלר. הוריו עבר מברודי לעיר יאסי ברומניה, ונפתלי-הערש התחתן בשידוך עם חוה-פרידה רבינוביץ' ועבר לגור בעירה, בקאו. הוא היה נתין אוסטרו-הונגרי, ולכן עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נלקח למחנה ריכוז לשבויי האויב. באמצע המלחמה, בשנת 1916 הוא ברח מן המחנה במצב קשה מאד, מורעב וחולה טיפוס, והצליח להגיע לבית הכנסת בבקאו. אמנם רצו מיד להודיע לפרידה, בעלך הגיע, אמנם היא רצה מיד לבית הכנסת, אבל כשהגיעה למקום הוא כבר היה מוטל ללא רוח חיים, דקות אחדות קודם לכן הוא החל לומר קדיש אחרי אביו, שבח רוטנברג (שנרצח ע"י הרוסים בפודבולוצ'יסק באותה שנה), ובאמצע התמוטט ונפל, ליד ארון הקודש. לא נותר אלא לקבור אותו. בן 37 היה במותו. הוא נקבר בעיירה הושי, ליד בקאו. אחרי המלחמה חפשו את הקבר ושנים רבות לא מצאו אותו, אבל בנו הבכור, רובין, מצא את הקבר. אמנם השם השתנה, אבל רובין אמר שבוודאות זה היה הקבר, הויש, ליד בקאו העיר.

(נפתלי-צבי-הערש רוטנברג נפטר בן 37 כ"ה טבת 1917).

אבל כאן גלתה חוה-פרידה רוטנברג, בתם היחידה של אלקה ואבנר רבינוביץ', תעצומות נפש בלתי נדלים. היא גידלה את ילדיה והפכה את הבית שלה למרכז החיים הציוניים בבקאו. היא שלטה ביד רמה בבית, פרנסה את המשפחה, ועודדה את הילדים ללמוד ולהתקדם. היא הייתה מביאה הביתה "מלמד" בבוקר ובערב. בין 6 ל 8 בבוקר, היה בא המלמד הביתה ומרביץ תורה בילדים, תמורת שכר הוגן, עד שהיו הולכים לבית הספר. וכשהיו חוזרים מבית הספר שוב חיכה להם המלמד והיה עליהם להמשיך וללמוד עוד שעה או שעתיים, עד שירד החושך. לימוד העברית בבית היה מובן מאליו, והוחדר בעידודו של הסבא אבנר רבינוביץ', שהיה משלם לשלמה 5 ליי (מטבע רומני) עבור כל דף עברית שהוא קרא בפניו. שלמה קרא עד שראה שאבנר נרדם, אז היה בורח החוצה לשחק עם חבריו... ומאוחר יותר היה חוזר ודורש את הכסף. הסבא אבנר היה כבר זקן מאד, אבל לא נס לחו ולא כהתה עינו. הוא אהב לשחק שחמט עד שעה מאוחרת בלילה.

כשהיה בן קרוב למאה (!)התלונן אבנר רבינוביץ' בפני מאיר זליקוביץ': תראה, מאיר, כמה מוזר, יש לי נכד רופא (!), וכשאני עולה במדרגות לקומה השנייה הרגליים שלי כואבות...! אבנר רבינוביץ' נפטר בגיל מופלג (106 ? )

עוד על חוה-פרידה

מסתבר שדבורה הגיעה לארץ כשנה לפני פרידה. אולי דבורה הגיעה ב 1949 ופרידה ב 1951

יש מכתב מפרידה לשלמה שאומר שהיא חשבה להישאר ולא לבוא לארץ ישראל כי היא זקנה מדי. ואין לה מה לעזור שם. אבל עכשיו נראה שהמצב של דבורה לא כל כך טוב והיא רוצה לעלות ולעזור לה. היא גם מבקשת משלמה לשלוח בקשה לשלטונות רומניה שיתירו לה לעלות. בסופו של דבר היא קיבלה התר לעלות ועלתה ב 1951.

יש גלויה מיום 5 בפברואר 1938 בה פרידה כותבת: "הזקן ואני דורשים בשלומכם הטוב". אם כך אבנר רבינוביץ היה חי עדיין. אחר כך יש כמה חודשים בלי מכתבים. והוא לא מוזכר יותר. אבנר רבינוביץ' נפטר ב 1938. שלמה אמר שהוא חי 106.שנה. דן אבן טוען שהוא נפטר בן 96. קשה לדעת בדיוק,אבל כנראה הוא נולד נולד ב 1842. דן אבן מספר שכאשר אבנר רבינוביץ חצה את הפרוט מרוסיה לרומניה, כבר היתה לו תינוקת, פרידה. זה היה ב 1882. כלומר אבנר היה בן 41 כשפרידה נולדה (!). ואשתו אלקה, מאיזו משפחה באה? איננו יודעים.

אבנר רבינוביץ' נפטר כ"ח תמוז תרצ"ח 27 ביולי 1938.

סבתא אלקה נפטרה י' בטבת. באיזו שנה?

נפתלי צבי הרש רוטנברג נפטר בשבת, כ"ה טבת תרע"ו

1 בינואר 1916

רובין (יצחק ראובן) רוטנברג נולד ב 1904 (?) נפטר בשבת ז' כסלו תשמ"א 15 נובמבר 1980

ברונה פינקלשטיין נפטרה כ"ד תשרי 21 אוקטובר 1989

יוסל רוטנברג...

דבורה גרוס נפטרה ב כ"ט באדר תש"ן 26/3/1990 והיא קבורה בקרית-טבעון.

(אבנר רבינוביץ' היה בן דודו של הרב אבנר כתבן 1831-1898. (ראו ויקיפדיה). תלי אומר בצדק, שהיה איזה סבא אבנר במשפחתם שעל שמו קראו לשני הדודנים אבנר. שניהם אוהדים את הרעיון הציוני . שניהם אוהבי תרבות ואמנות. שניהם גדולים בתורה ופתוחים לעולם המדע והחשיבה. זה כתבן, וזה סופר סת"ם.)

אבנר ברגמן, איש ההר. ע"מ לא להתגייס לעשרות שנים לצבא הרוסי , הוא שינה את שמו לרבינוביץ', עזב את בית הוריו ונדד לבדו במשך שנים. הוא חצה את נהר הפרוט, המפריד בן רוסיה לרומניה, בשנת 1882, עם אשתו אלקה ופרידה התינוקת. הם נדדו דרומה, הגיעו עד בקאו והתישבו שם.

דן אבן מספר על הסבתא פרידה שהיא גרה בביתם בעיר ברלאד 3 שנים. 1938-1940 (אחרי מותו של אביה, אבנר הזקן היא נסעה לגור בברלאד. היא מזכירה זאת בגלויות.

דן אבן: "פרידה הייתה עומדת בחדר ומנגנת בכינור. אני זוכר אותה עומדת בחדר בנעליים גבוהות, כי היו לה רגליים נפוחות. היא הייתה מנגנת שעות בכינור, קלאסיקה, כמו מוצארט ובאך. המון זמן היתה מנגנת. לא היו לה בכלל תווים ובכלל לא היה אז כסף לקנות תווים. אז היא כתבה בעצמה את כל הפרטיטורה בעט נוצה, עט קולמוס, שהיתה טובלת אותו כל פעם בדיו סגול. היא הייתה כותבת את כל התוים מזיכרון, הכל היה אצלה בראש. אני רואה אותה לפני, בנעליים גבוהות, שמה את המטפחת על הכינור, משעינה אותו על הצואר, ומנגנת."

"אימי (ברונה) היתה בת 18 לומדת לבגרות, והיא למדה מתמטיקה וטריגונומטריה, ואמא שלה, פרידה, היתה פותרת לה בעיות במתמטיקה, אף על פי שהיא, פרידה, למדה רק 4 שנים בבית הספר. הוריה, אבנר ואלקה החזיקו לה מורים פרטיים, והיא זכרה לתמיד את מה שהיא למדה. היא היתה פותרת לברונה את התרגילים וברונה לא היתה מבינה. פרידה אומרת לברונה מה דעתה עליה, אבל ברונה היתה נועצת בה מבט -והאמא היתה משתתקת. רק מבט! איזה עושר של קומוניקציות היה ביניהן, זו הייתה שליטה של שותפות. פרידה היתה מאגר של כוח, אבל אם היתה עוברת את הגבול של כבוד עצמי, ונוזפת בבת שלה, ברונה לא היתה מקבלת את זה."

ברונה

"פרידה היתה קונה לברונה שנה שלמה של תיאטרון בבוקרסט. אימי היתה הולכת לתיאטרון. ברונה לא היתה לומדת, אלא קוראת ספרות כל הזמן, ואוהבת תיאטרון. אימא שלה היתה באה לבוקרסט, ואבא שלה איבד את הונו, ואף אחד לא שמע על זה, כי הוא לא היה בכיין. הכסף הלך. פרידה לא היתה עשירה . היא קנתה לה מנוי לכל העונה."

"אחר כך היא לקחה את כל הכסף של רובין. הוא אמר : זה הכסף שאני הרווחתי! זה היה בעיקר כוויכוח סרק, בלי כעס. הוא לא כעס, והיא חשבה שמה שהיא מחליטה זה מה שצריך להיות".

פרידה ידעה לעזור לילדיה בלימודים, בכל המקצועות, אם כי היא למדה בבית ספר מסודר רק 4 שנים (כך טוען דן אבן). אביה שכר מורים פרטיים שלימדו אותה בבית. היא היתה בבת עינו. והוא חינך אותה ברוח הציונות, היהדות, ובעיקר חינך אותה לאהבת האמת. אמת ללא פשרות. במשך שנים היא למדה לנגן בכינור והתאהבה בשפה העברית.

מאז שפרצה מלחמת העולם הראשונה ונפתלי הערש נלקח למחנה ריכוז, ובעיקר לאחר מותו ב 1916- היתה פרידה לפוסקת היחידה במשפחה. אביה אבנר היה כבן 78. היא דאגה לפרנסה. היא דאגה ללימודים של ילדיה. היא החליטה את כל ההחלטות החשובות.

היא קבעה שרובין ילמד רפואה, והיא ממנה את כל לימודי הרפואה שלו בווינה. אף שהיתה אלמנה עם קשיי פרנסה. (יוסל כותב לחנה זליקוביץ:) "הכסף של רובין היה מונח אצלה בבית, כל החסכונות של רובין. אבל יום אחד רובין רצה להשתמש בכסף, והנה אין כסף. הוא בא בטענות לאימו, והיא אמרה לו: אני מימנתי את כל הלימודי הרפואה שלך בווינה. אתה לא עבדת, רק למדת. עכשיו הייתי צריכה כסף לנדוניה לברונה, כדי שהיא תתחתן, ולא היה לי מקור אחר, אז השתמשתי בכסף שלך, אשר למעשה הוא שלי. זה רק הוגן".

כשהמשטרה הרומנית חיפשה את יוסל, שהיה עושה להם צרות בזמן מלחמת העולם השניה, יוסל ירד למחתרת, התחבא אצל חברים. מפקד המשטרה בא ולקח את רובין, והודיע לאימו, כשיוסל יבוא להסגיר את עצמו, נשחרר את רובין. פרידה התעניינה אצל חבר איפה יוסל מתחבא והגיע למחבואו, ואמרה לו, יוסל, אתה הולך להסגיר את עצמך, כדי שישחררו את אחיך רובין. אימא, אמר לה יוסל, אני רואה שאת נוהגת בבנייך איפה ואיפה, את מעדיפה את בנך יעקב על בנך עשו... אתה טועה, אמרה לו פרידה, להיפך, אין לי העדפות. אבל לא ייתכן שאחיך יישב בכלא על מעשים שאתה עשית. כל איש חייב לשלם בעצמו על תוצאות מעשיו. ועכשיו לך תסגיר את עצמך מיד כדי שהוא ישתחרר. וכך היה. יוסל הסגיר את עצמו. אחר כך הוא הוכיח במשפט שהוא חף מפשע, המכתב מפרט כיצד...

לא רק ילדיה, גם החברים של ילדיה ובכלל בעיר בקאו, ראו בה מנהיגה, התייעצו איתה ושמעו לדבריה.

מובן ששלמה, הבן הצעיר, העריץ אותה בלי גבול. היא היתה עבורו גם אם וגם אב. כשהגיע לגיל 12 היא החליטה שהוא יעזוב את בית הספר ויתחיל לעבוד, ע"מ לעזור בפרנסת המשפחה. בן 17 שלמה נסע לבסרביה להכשרה, ושנה אחר כך, כשהחלו מאורעות תרפ"ט 1929, היא שלחה אותו לארץ ישראל כדי לעזור לחלוצים.

מבחינת האופי הם היו שני ניגודים: שלמה היה טיפוס סנטימנטלי, רגשני, חולם, הוגה, וחברותי, ואילו היא היתה נוקשה, מעשית, רציונלית, נחרצת, ולאו דווקא נעימת הליכות.

כל מכתב בעברית, שפרידה מקבלת ממשפחתה, בנה, כלתה יהודית, ונכדתה אלקה, הוא חגיגה עבורה. במכתב לאלקה נכדתה, פרידה מגלה את אהבתה ללשון העברית: "צר לי תמיד כי אין לי עם מי לדבר ולהתבונן בהשפה העברית, אולי יתן ד' ואבוא גם אנוכי לישראל..."

שלמה כנראה לא ידע על גורלם של הרוטנברגים שנותרו בברודי. רבים נרצחו ע"י הנאצים. בכלל הוא ידע מעט מאוד על המשפחה הגדולה בברודי. לא שמענו אותו מדבר על כך. הן הוא היה ילד בן 6 וחצי כשאביו נפטר. רק פעם אחת בחייו הוא פגש את הסבתא שלו, אסתר רוטנברג לבית נגלר, כשביקר ברומניה ב 1932 כשליח של תנועת הנוער הציוני ונסע בין הערים שבהן היה סניף של התנועה, נפגש עם חברי התנועה וסיפר על המצב בארץ, וכך הגיע גם לסבתו ביאסי. (הסבא שבח, אביו של נפתלי-צבי, נרצח ב 1916 בפודבולוצ'יסק.) לימים הוא הכיר את דודה סוזי, אחותו הצעירה של נפתלי צבי, שביקרה בארץ הוא הכיר בארץ גם את מנחם דור (קלוגהאופט) בן דודו של נפתלי צבי מצד אמו.

שריפת השדה הקטן

כשהסבתא חוה פרידה ביקרה אצלנו בירושלים ב1953 תלי היה בן 4. הוא היה ילד שובב, ויום אחד בשעות אחר הצהרים הוא לקח קופסת גפרורית מהמטבח, ויצא לשחק עם חבר בשדה הקטן שהיה מול הבית ברח' עתניאל 10. הרגשנו ריח של עשן וכשיצאנו למרפסת לברר מה זה, הסתבר ששדה הקוצים כולו עולה באש. נשבה רוח חזקה ובמהרה האש כילתה את כל הקש שהיה בשדה ונעצרה מעצמה. יהודית כעסה על תלי, והוא בכה והלך לחדרו. חוה-פרידה הייתה עדה לכל התהליך, וקבעה נחרצות: אסור לתת להילד ארוחת ערב! שילך לישון על בטן ריקה!

היתה שתיקה. יהודית שלחה מבט אל שלמה, אך הוא התעלם ממבטה.

כשהגיע זמן ארוחת הערב וכולם ישבו לאכול רק תלי נשאר בחדר. מפעם לפעם יילל קצת. פרידה היתה על המשמר, וניווטה את השיחה ליד השולחן. יהודית אכלה ושירתה את כולם. היא נעצה מבט בשלמה, אך הוא הביט הצידה. אחר כך היא מיהרה להוריד את הצלחות ורחצה את הכלים במטבח. עיניה זלגו דמעות.

גלויות שכתבה חוה פרידה רוטנברג

חוה-פרידה רוטנברג (רבינוביץ'), עלתה לארץ ב 1951 וגרה בחיפה ובנשר עד 1954. נותרו בידינו מכתבים ובעיקר גלויות רבות שהיא כתבה לבנה שלמה בארץ ישראל, בעברית צחה, וחלק מהן מובא להלן:
Hava-Frida Rothenberg (Rabinowich) wrote many pstcards from Romania to her son
Shlomo in Palestina -Eretz Israel. Here are a few