אילן יוחסין    משפחת רוטנברג*     
         Rothenberg Family Tree   

*מידע שמסרה לנו יהודית רוטנברג-קלצקי  ז"ל , אימא של מלכה א-דור

 Rothenberg family  From the city of Brody, Galicia, Poland

נשוי ל==                .......+ ילדים              ~~ אחות, אח

משפחת רוטנברג, מהעיר ברודי, גליציה, פולין


ציור א

3 ציורים של אילן יוחסין שקיבלנו מיהודית קלצקי-רוטנברג, שהגיע אליה כנראה מקרבי משפחה בשיקאגו. היא עצמה סימנה בכתב ידה בעברית מתחת לשמות יחיאל-מיכל ובת-שבע בורשטיין: "זה סבא וסבתא שלי"

יקותיאל-לזל רוטנברג ==הודל וקס (~אחותה, זינה וקס, נישאה לשור, ר' להלן)   

 + 8 ילדים:

      שבח רוטנברג  1858-1916   ==  אסתר נגלר  ...+8  

      דוד רוטנברג == שרה אוסטרק  (דוד עלה לארץ וצאצאיו נמצאים בבני-ברק)

      רחל רוטנברג  = דוד קלוגהויפט  (ברומניה,+הורי מנחם דור ועוד ילדים.  נכדתם: הלה ויינטראוב)

      יחידה רוטנברג == יצחק מאייר הנדלסמן

      רייצה רוטנברג==אבל מייזס

     יחיאל-מיכל רוטנברג = בת-שבע בורשטיין ...+ 8 

     זלדה רוטנברג==יצחק בונהרט

      שיפרה רוטנברג (זלדה ושיפרה תאומות. שיפרה נפטרה בגיל 16 בשריפה?)

ציור ב

משפחת שור בשיקגו ארה"ב 

  זינה וקס== שור ...+ 6 ילדים:

יענקל שור

ישראל שור

יהושוע –הערשל שור

רבקה==ספטנר    +? מאביס

זלדה == אניס

רחל == פרזנט

ציור ג

Shevach Rothenberg & Ester Nagler  - the parents of Naftali-Hersh-Zvi, wondered, at old age,  from Brody to Yasi, Rumania. Naftali-Hersh continued to Bacau-Rumania, and married there Frida-Hava-Rabinowich, the only daughter of Avner and Elka Rabinowich

שבח רוטנברג ==אסתר נגלר (מהעיר ברודי עברו לגור בעיר יאסי שברומניה. )

 + 8 ילדים:

הערש-נפתלי-צבי רוטנברג   1879-1916  == חוה-פרידה רבינוביץ' 1884-1954

ישעיהו רוטנברג

נתן   רוטנברג

לאה רוטנברג

סוזי רוטנברג  1886-1960 = (?)( =2 פטר אברום בורשטיין)

לזל (אליעזר)  (סוזי ולזל תאומים)

מותק (טרנופול)

גולדי

     יחיאל-מיכל רוטנברג == בת-שבע בורשטיין + 8 ילדים:

רחל רוטנברג==הירש שוגרמן...(+קוקי?, גרה בצפון קרוליינה),

לזלו רוטנברג==טאובה פרנס  ...( +3:  גינה,~~ מיכאל, ~~פייגה).

 סלקה (שרה רוטנברג)==יחיאל לורנץ

 רבקה רוטנברג

יצחק רוטנברג ==מניה

לולה רוטנברג

ברוניה רוטנברג ==משה פניג

צבי רוטנברג ==מלכה דינר (...+ יהודית==קלצקי...+ מלכה א-דור =חיים א-דור-ויינינגר)

משפחת רוטנברג   בקאו, רומניה

The Rothenberg family in  Bacau, Rumania: Naftali-Hersh Rothenberg married Hava-Frida Rabinowich and they had 5 children:

Rubin-Izak-Reuven Rothenberg   = Sara Avram  ...+ Naomi Levy
Bruna   = Herman Finkelstein    ...+ Dan Eban
Yosel    = Jeny    ...  +Alex = Kathy
  Slomo    = Jehudit Alper   ...+ Elka Bitan-Gal, Avner, Naftali

 Debora Gros

אבנר רבינוביץ' (ברגמן) (1832-1938) = אלקה  ... +1: חוה-פרידה 

נפתלי-צבי-הערש רוטנברג 1879-1916  =   חוה פרידה רבינוביץ' 1882-1954

...+5 ילדים:

יצחק ראובן-רובין רוטנברג = שרה אברם     ...+1  נעמי = יורם לוי  ... + 2: דורית ~~יונית

ברונה רוטנברג = הרמן פינקלשטיין    ... + 1 דן אבן = יהודית  ... +2: עדה-דיאן ~~ אלעד

יוסל רוטנברג = ז'ני   ... +1 אלכס = קאתי ....+ 3 : מישל ~~,יעל,~~ תמר

שלמה רוטנברג = יהודית אלפר ... +3 : אלקה ביתן-גל...~~ אבנר...~~ נפתלי...

דבורה גרוס

סיפורה של  יהודית קלצקי – רוטנברג  מהעיר ברודי אשר בגליציה:

יהודית הייתה אמא של מלכה א-דור.

כשהיתה כמעט בת 90, (בשנת 2014) היא סיפרה:

"שבח רוטנברג היה אחיו הבכור של סבא שלי, שקראו לו יחיאל-מיכֶלֶ רוטנברג. שבח היה הבכור ויחיאל-מיכֶלֶ, היה הצעיר. כל המשפחה היתה בברודי, שזה המקור של המשפחה. משפחת רוטנברג הייתה דורות בברודי.

"אבא שלי היה הֶרש. והאח הגדול שלו היה לייזר. היו גם בני דודים בבני ברק. אביהם היה אח של סבא שלי, מיכלה.

היה חלק גדול מהמשפחה ברומניה. אחות של שבח היתה ביאסי.

כולם היו תלמידי חכמים. טובים בתורה וטובים במתמטיקה. אפילו אני בבית ספר, היה מנהל ברודאי, מדורי דורות, אמר לאימא שלי: דבר אחד אני יודע, עם מתמטיקה לא יהיו לנו בעיות, כי עוד לא היה לי רוטנברג שלא היה טוב במתמטיקה..."

"שיחקנו עם חברות – הסבתא של החברה אמרה ביידיש: אתם יודעים מי הילדה הזו? נכדה של מיכלה רוטנברג!...

סבא שלי מצד אימא היה אמיד, והיתה לו נדוניה יפה לבנות, אז הוא הלך להתעניין על הרוטנברגים. הוא הגיע לחברת נפט, בפולין היה לנו סניף של חברת נפט לברודי. המנהל של החברה הזו אמר לו: מיכלה רוטנברג? ראיתי כבר מלמד הגון, אבל לא ראיתי סוחר הגון. אבל מיכלה רוטנברג הוא סוחר הגון.

"דודה סוזי, היתה אחות של שבח. עוד אחות של שבח התחתנה עם הנדלסמן

היו אולי  עשרה אחים (ואחיות) ומיכלה היה הכי צעיר (מבין הבנים)

"היה דויד. היתה טנטי סוזי. היא באה מווינה והתחתנה בגיל מבוגר עם בן דוד שלה שהיה ממשפחת בורשטיין, דוד זקן שלי. הוא התעניין בי וטיפל בי ועזר לי כשבאתי ארצה. הוא היה אלמן הרבה שנים והתחתן עם סוזי אחר כך, והם גרו בתל אביב. קראו לו פֶטֶר אברום בורשטיין.  

"עליתי ארצה ב1947.     בזמן המלחמה הייתי בגטו ברודי, עד שחיסלו את הגטו, אז הלכנו ביערות, והייתי אצל גויים, אוקראינים, עם המשפחה של אימא שלי.

"האחים והאחיות של אבא שלי, חוץ מאחת באמריקה, ושלושה שהיו בארץ. כל השאר היו בברודי ונספו.

"דודי, אבא של יָפָה, יצחק רוטנברג, הביא אותי ארצה בתור בת שלו. הוא הביא לאנגלים עדים שהעידו שהוא השאיר את הבת הבכורה שלו אצל הסבתא, בברודי. והוא בא רק עם שני ילדים. איך הוא ידע? אני כתבתי לו מכתב, והמכתב לא הגיע, בהתחלה, ובסוף (אחרי הרבה גלגולים) הוא הגיע. מצאתי את המכתב אצלו. מכתב שכתבתי לו בפולנית, מיום 24/1/1946

"אנשים שמחו, אחרי המלחמה. אני לא יכולתי לשמוח.

"אחות של שבח רוטנברג התחתנה עם הנדלסמן, הם חיו ברומניה ביאסי. כלומר חלק מהמשפחה מברודי הגיעו לרומניה. והאחות הזו נשארה בחיים. הלה ויינטראוב היא נכדה של האחות הזו של שבח ומיכלה. אחרי המלחמה פגשתי את הלה, בסוף המלחמה, כשהייתי בדובנו. דודה של הלה היתה בארץ, חיפשה מכתבים מניצולים, וראתה את המכתב שלי וסיפרה לדוד יצחק. אבל הדודה רחל באמריקה גם מצאה אותי ברשימה של ניצולי שואה, כשגרתי בדובנו, מיד אחרי המלחמה. היא כתבה לראש העיר דובנו וביקשה שהוא ימצא אותי. היא ידעה שאני בחיים. ככה שהם ידעו שאני בחיים. היה לי נדמה שאני זוכרת את הכתובת וחלמתי שסבתא שלי נתנה לי את הכתובת של דוד יצחק. הוא גר בנוה שאנן. אבל המכתב לא הגיע, ורק בסוף אחרי זמן רב הוא הגיע.

(המכתב נמצא בידי מלכה, והיא תדאג לתרגמו מפולנית לעברית. )

"לדודה רחל, הגדולה מבין האחיות, בנותיו של מיכלה, יש בת: קוקי – היא שעשתה את אילן היוחסין.

"דודה רחל הגיעה לארה"ב והתחתנה עם שוחט בשיקגו, הרבה יותר מבוגר ממנה. קוקי, בתה, גרה היום בצפון קרוליינה. שניהם פנסיונרים. אבא של קוקי גם קראו לו צבי.

"מיכלה היה נשוי עם בת-שבע בורשטיין, שהיתה אחות של אברהם בורשטיין. בורשטיין ורוטנברג היו בני דודים.

"עיקר העיסוק של המשפחה היה יבוא של תה מצילון, סרילנקה. אולי רק סבא שלי עסק בזה, אני לא יודעת. אבל ככה אמרו: 'דער רוטנברג פן דם תה'. וגם היתה להם סיסטרניה של נפט, שהיה בא ברכבת, מיכל גדול של נפט. ופה היה שותף דויד רוטנברג, האח הנוסף של שבח, שהמשפחה שלו נמצאת היום בבני ברק. הוא היה מאוד מאוד דתי. סבא שלי היה יותר מודרני למרות שהוא למד הרבה בישיבות והוא היה תלמיד חכם. הרוטנברגים הם כולם היו דתיים מאוד ולמדו הרבה. הבן של לזלו היה ממש גאון בחשבון והוא היה בגילי.

"הייתי בת 10 כשפרצה המלחמה. כשהיה החיסול של הגטו הייתי בת 13. את אימא ואבא לקחו קודם כך שהייתי לגמרי לבד. יצאתי ליערות עם הדודה מהצד של דינֶר, אחות של אימא שלי. סבא מצד אימא התעסק בפרצלציה, הוא היה אמיד. פולניה היתה מעוניינת לתת לפועלים אדמה וסבא שלי התעסק בזה. הוא עזר לאוקראיני, והגוי החביא מהמשפחה, הדודה ידעה לאן ללכת. כשחוסל הגטו חיכינו עוד קצת ואחר כך  בלילות ברחנו והלכנו לגוי הזה, וביום התחבאנו בשדות של תירס. שם היינו ממאי 43 עד לשחרור כמעט. היינו ביער, אבל גם זה היה בעזרתו , נוניו ומיילך הלכו להביא לחם והם נתנו לנו לחם. תמיד היתה עזרה, בלי עזרה לא היה אפשר לשרוד. האוקראיני הזה היה מלופאטין, אבל הלכנו עד מוויילקה, ולא היו שם יהודים. ההורים שלי הלכו בחיסול הגטו, באקציות. אבא שלי ולזלו אחיו, ומיכאל בנו הגאון, היו במחנה עבודה באולסקו בגליציה, ומשם הם לא חזרו, חיסלו אותם. ואני ואחי , והסבתא,  נשארנו בגטו עד שהגטו חוסל ב 21 במאי. אני לא אשכח, זה תאריך שרשום עמוק אצלי. "

זכרונות ילדות של שלמה רוטנברג

אבנר רבינוביץ'  1832-1938   Avner Rabinowich

שלמה כותב בזכרונותיו:

"נולדתי בבקאו לפני כ-80 שנה. באותם הימים הייתה כבר במקום מסוים בצפון העיר מסילת ברזל, אולם לא ראיתיה לפני שמלאו לי שבע שנים. הרכב הממונע הופיע שנים אחדות לאחר מכן, והתחבורה העיקרית בעיר ובסביבותיה הייתה באמצעות הכרכרות המעטות שהעלו ברחובותיה הבלתי מרוצפים ענני אבק. אמנם לכרכרות הזדקקה אוכלוסיה מצומצמת ,שהשיגה ידה לשלם בעד הנסיעה. לרוב בני האדם היו רגלים חזקות וידעו עדיין ללכת, אף אם נדרשו למרחקים מכובדים.

אנחנו גרנו בבית השלישי לפני סוף הרחוב הגדול 59    st. liau  כך היה שם הרחוב. הרחוב נפסק ע"י רחוב קצר היורד במדרון בו תקועות כ 10 חנויות בכל צד ואחריהן בצד מזרח חצר גדולה של בנין הכנסייה הקתולית, ומולה רחוב גדול יותר המהווה מחיצה בין החנויות ובנין השוק המרכזי של העיר. חזיתות החנויות אשר ממול מתחילות לסגת ויוצרות דימוי מלקחים שנפתחו ומגלות פנים שוחקות לכיכר הרובצת למרגלותם. ותחילת הרחוב בשם לקה, שבמידה והעמקת בו מזרחה נתקלת בעמק ואף בעניי עם. והם היו רבים. זה היה רחוב החנויות. והחנונים היו רובם ככולם יהודים. במשך היום היו נוהרים בו איכרים רומניים שבאו מכפריהם למכור את תוצרתם ולקנות לצורכי בתיהם. הרחוב וסביבותיו המו מאדם. בשעות הצהרים החלו הבאים לשוב לכפריהם - והרחוב היה מתרוקן מאדם. בעלי החנויות היו יושבים בחנויות ומסכמים פעולות יום ואף נחים במקצת. בשעות של אחר הצהרים, כחום היום, בעלי החנויות היו מנמנמים על דלפק, בדוכניהם, או מבקרים זה את זה. עם ערב היו מעלים אור בפנסי הנפט התלויים על עמודים בשני צידי הרחובות הראשיים. אבא היה צריך לחזור מבית-הכנסת, ואנו השתעשענו ברחובות. 5 ילדים היינו, 3 אחים ושתי אחיות. אני הייתי הרביעי.

...עירנו הייתה מישור רחב וגדול הפונה מהגדה הדרומית של נהר הרוחץ לא לאות את שוליה מערב עד בוקר ומבוקר עד ערב וחוזר חלילה משך ימות השנה, צפונה עד הגיעה לרכס גבעות עטורות חורשות דובדבנים ...

  .... באספקלריה זו ניצבת לפני באקאו. נולדתי בה לפני כ 80 שנה, וחייתי בה 19 וחצי שנה - פחות שנתיים וחצי הכשרה חלוצית בביליצני, מסדה ליד בעלץ, וזרזני בבסרביה. עד עלותי ארצה לפני כ-60 שנה (1929).

באקאו נחרתה בתודעתי על שלוותה הפטריאכלית, כנתונה מפי הגבורה להיות מרכז העולם. ואילו סבי וסבתי, אבי ואמי, אחי ואחיותי, היו בעיני שליטי העולם הזה.

החצר הצרה והארוכה על גינתה ועץ האקציה הענק, עליו הייתי רגיל לטפס, ובין ענפיו לשכון בקיץ, מרבית שעות היום, היה גן עדן העולם בו חייתי את ילדותי בגיל רך למדי, לא ברצון הייתי ניתק ממקום זה ללכת לחדר, ביה"כ וכו'. אולם כל רגע פנוי השתוקקתי לטפס על העץ, ובין ענף לענף רקמתי חלומות... מהעץ שלי הסתכלתי סביב אל החצר השכנה שאף בה התרומם עץ קטן בהרבה משלי, וגיליתי בו קן ציפור דרור שרבצה על ביציה......

... הבית הפשוט המקושט מבפנים בהדפס תמונה גדולה של  הרמבם, מבוצעת באותיות רש'י וסביבה תמונות חכמים וסופרים מדורות שלפנים עד דודרם, היה שוקק חיים שהדיהם מצאו נתיב לליבותיהם של יהודים אחרים . הם היו היהודים המודרנים של אותו זמן. סבא אבנר רבינוביץ' ז'ל היה עוד שייך לחובבי ציון. בין ניירותיו מנייה של הבנק הקולוניאלי, שאחר כך הסב לבנק אנגלו פלסטינה ואח'כ לבל"ל. סבא וסבתא אף היו בא"י ב1912...

.....  ואיך התקשרתי אני אל נהר הביסטריצה? בן שבע שנים הייתי כאשר שחיתי  במים עמוקים לקראת דוברה ששטה עם הזרם וחלפה במהירות מזרחה. מאמני ומדריכי היה יוסלה ז"ל, שהיה קשיש ממני. רציתי  להשיגה,  בכל מחיר? לאו דווקא. כי לא היה לי כל מחיר, פרט לגופי הקטן. השגתיה. הושטתי ידי הימנית  ואחזתי באחת מדופנותיה.  אולם הזרם סחב את גופי מתחת לדוברה. הושטתי את ידי הימנית, אוחז בידי הקטנות בכל כוחותי שטח מזער של גזע עץ ענק של דוברה השטה במהירות עם זרם מי הנהר שעוטפים ומשדלים וסוחבים את כולי אל מתחת לדוברה.

חלפה שהייה של נצח עד שאיכר מעובדי הדוברה הושיט את ידו והעלה אותי עליה. חלפו אך דקות אחדות עד שנרגעתי וקפצתי שנית אל הנהר ושחיתי אל החוף שם חיכה לי אחי יוסלה שהיה גדול ממני בשנתיים, ולמדני לעלות בתנופה תוך שחיה על דוברה. מקרה זה נשכח מהרה מהלב. עוד הוספתי לשוטט עם אחי בצפונה של בקאו שהייתה משופעת בוסתני פרי וכן במערבה שבגבולותיה... בזה לא מגיעה עדיין מלת שבח לניצול. העניין נשכח מלב כי השכלתי להבין..."

מתוך מכתב שכתב שלמה לנפתלי, מרחשון תש"ן 1980 אחרי פטירת ברונה:

"...ראינו אור בגולה בבית יהודי חרדי, שתסס אהבה לציון מבית ולחוץ. סבא אבנר ז"ל, אף כי מקצועו בנעוריו היה סופר-סת"ם, אהב ספר ולמד גמרא כל יום עם חברותא ולבד, נחשב באותם הימים ליהודי מודרני. היה פעיל בחובבי ציון. (נמסרה לי מעזבונו מניה מאוצר  ההתיישבות 1902, היום בל'ל.) סבא אבנר וסבתא אלקה ז"ל אך הספיקו לחזור מטיול ארוך בא"י ובעולם, (בא"י היו שלשה חדשים), כיון שכל תקוות חייהם וגאותם הייתה בתם חוה פרידה ז"ל, דאגו ללמדה כל חכמות עולם, וביסודן כמובן יהדות כולל גמרא ותוספות. ואכן היא הייתה מוכשרת וראויה לכך. שכרו לה מורים מיוחדים לכל המקצועות. הוזמנו כתבי עת בשפות עברית צרפתית וגרמנית. (שם העיתון העברי הראשון שאמי קראה בילדותה  "עולם קטון", שימש לאחר כמה דורות חומר הדרכה לעיתון ילדים שהוציאו הסטודנטים ברומניה, בשם " הילד העברי". רובין ז"ל היה באותן שנים יושב ראש הסתדרות הסטודנטים הזאת). הוריה דאגו אף להשכלתה המוזיקלית. אמי ז"ל עשתה חייל בכל המקצועות ללימודיה ובבוא זמננו ללמוד בביה"ס, הדריכה אותנו והייתה בשבילנו מקור לא אכזב של דעת. חייה של אמי ז"ל היו עשירי חוויות אינטלקטואליות וחברותות שגברו והלכו לאחר נישואיה לאבי נפתלי צבי ז"ל שעודד אותה בפעולותיה. ביתנו היה בית פתוח לפעילות חברתית ציונית. ב-1912 יסדה אמי את הסתדרות הנשים הציוניות בעיר. באותה שנה הקבילה  אמי את פניו של נחום סוקולוב בנאום עברי, אירוע שעליו דברו לאחר שאנחנו כבר היינו פוגשים את אלו שהמשיכו לפעול בהסתדרות במשך השנים. הדברים נראו יפה ובה'ב מלאי תקווה. אך מלחמת העולם הראשונה הכתה גם בבית הורי. אבינו, נפתלי צבי ז"ל שהיה מכונה "דער רמבם ייד", מסובב תמיד בחורים צורבא דרבנן, (דבר זה סיפר לי רבה של קמפו-לונג בוקובינה שפגשתיו בבית חמי מר אהרן אלפר ז"ל), נפטר במחנה ריכוז באמצע מלחמת העולם הראשונה בגיל 37. גדלנו יתומים. רובין היה אז בן 12 וחצי, ברונה בת 11, יוסל בן 9, אני בן 6 וחצי, ודבורה בת 4. אבא ז"ל השאיר חנות גדולה מלאה בדים שלא היה רובץ עליהם כל חוב. בנוסף לכך נשארה ליורשיו הזכות לקבל בדים מבית-החרושת לבדים הגדול במדינה בתנאים מועדפים. אמא אשר על פי רצונו של אבינו לא עסקה בענייני פרנסה, נאלצה ליטול על עצמה עול זה בנוסף לחינוך חמישתינו. לא חסכה עמל להקנות לנו ביחד עם השכלה כללית גם יסודות והתנהגות יהודית. כל זאת בסיוע הפעיל של סבא אבנר וסבתא אלקה ז"ל. מלמדים היו נכנסים לביתנו משעה שש בבוקר ובשעות הערב. המכוונת והשולטת בבית הית הסבתא אלקה שדאגה להאכילנו ולהמריצנו ללא לאות משעות הבוקר המוקדמות: קומו לעבודת הבורא, לתפילה וללימוד, הייתה קוראת מידי בוקר. כל רישול מצידנו היה מביא תגובתה הנמרצת בצורת נאום נמלץ עם מובאות מן המשנה והגמרא. ברונה אשר מגיל צעיר הייתה מחוננת בחוש עדין לסגנון, הייתה קוראת לנאומי סבתא אלקה, שאהבה אותם: "ירמיאדות", כלומר קינות ירמיהו, ואמנם לשונה של סבתא אלקה הייתה שם דבר בסביבה בה הייתה מוכרת ממעשי צדקה, ומאופן התייחסותה ודיבורה על מוכי גורל. יחס כבוד מיוחד כלפיה התבטא אצל סוחרים יהודים שחנויותיהם היו פתוחות בשבת בזה שנעלו חנויותיהם בשבת בשעות שידעו כי סבתא הולכת או שבה מבית הכנסת."

"אמא ז"ל שהייתה בעינינו גאון הבית (וכך העריכוה בכל הסביבה), הייתה עוזרת לכולנו בכל מקצועות הלימודים, ואף נתנה לנו שעור בפרקי אבות. סבא אבנר לא ויתר אף הוא על רצונו לכוון צעדינו לעתיד. ובאותם הימים הייתה הערכה מיוחדת אל אדם בעל כשרון כתיבת אותיות יפות, כלומר כתיבה תמה הנקראת בלועזית קליגרפיה. כתיבה תמה היה המחשב של היום. סבא היה אפוא מציע את שרותיו הרבים מלימוד קליגרפיה ועד פרשת השבוע עם רש'י, ועד טעמי קריאה וכו'. הוא היה אפילו נכון לשלם לנו תמורת השתתפות בשעוריו. אני זוכר שהציע פעם לשלם לי 5 ליי בעד כל רבע שעה של לימוד עברית. ואמנם המושגים הראשונים הברורים של השפה העברית למדתי ממנו. השפעה מיוחדת הייתה לסבא על רובין ז"ל, אשר התפרסם כאשף בכתיבה תמה, כבר מכיתה אלף, והיה תלמיד מצטיין, זכה בפרסים כל שנות לימודיו, ועוד בגיל בית הספר התפרסם כנואם מזהיר ומלהיב, בחוגי המשכילים היהודים בעיקר. למדן ומתמיד, בכור וראש המדברים בבית, אך שקוע יותר ויותר בספריו, ועיסוקיו עוד עוררו יראה אצל הקטנים ממנו, שלא העזו לבוא בעמות עמו."

שלמה כותב עוד:

"ראשוני משפחתנו הגיעו לבקאו בשנת 1870. הסבים, הורי אמנו : ר' אבנר ברגמן - רבינוביץ' ואשתו אלקה. סבי אבנר נולד ב 1832 מעבר לגבולות צפונה של רומניה. שם למד תורה באחת הישיבות שקשריו עמה נמשכו שנים רבות. מן הצפון באו אבותינו לעיר בקאו. עוד נשמר עמי תרמיל של טלית רקום ע"י סבתא שלנו בשנת 1871, ממנו אני למד כי שם סבנו היה אבנר ברגמן. ואילו אנחנו היכרנוהו בשם אבנר רבינוביץ', שם זה נרשם בתעודותיו משנת 1872, אז היה בדוברוג'ה עקב מלחמת רומניה בולגריה.

תאריך ומקום הולדתו ידוע לנו אך במשוער, על פי פרסום מקורם של בני משפחתו, כתבן. שיצא להם מוניטין במאה ה19 כנושאי דגל היהדות ברומניה.

1. במשפחתנו הייתה תמונת צילום מחתונת אחד מבני כתבן בסוף המאה הקודמת בחברתם רואים את סבא אבנר שלנו ואת אמנו שהייתה אז כבת 15

2. בזמן שעוד היינו ברומניה היה מגיע לעתים מזומנות לבית סבא, בן דוד אהוב עליו בשם שלמל'ה כתבן. "

"סבנו (הכוונה לאבנר רבינוביץ') איש הרים היה, בעל מזג נוח, אך עשוי ללא חת. גבוה וחסון, מרשים בקומתו, פניו שלווים עטורים זקן, האצילו סביבו רגיעה ועוררו יחס של כבוד אצל אלה שבאו במגע אתו. רווי הכרה ובטחון באמונת אבותיו, לא ידע פחד מהו. היה משוטט בהרים לאורכם ולרוחבם, לעתים היו תלולים כעולים מן התהום, על יערותיה גיאיותיה ועמקיהם, משוטט והולך, זאת בשל מוצאו ואגב לימודיו באחת הישיבות בצפון, מעבר לגבול רומניה. עוד סיבה למישוט בהרים הייתה מקצועו  כסופר סתם, לשרותיו הייתה זיקה ליהודים רבים שהיו מפוזרים בעיירות ובכפרים מרוחקים אלו מאלו מרחק של עשרות קילומטרים. הוא סיפק את שרותיו לדורשיו תמורת תשלום שכיסה בקושי את קיומו. הוא עלה וירד על הרי הקרפטים על מנת להכיר את משעוליהם החבויים ביותר, והיה חוזר בדרך שונה שלא יקפח חס וחלילה במקום כלשהו גחלת לוחשת משועת לאורו. כך היה עולה ויורד את הקרפטים, לומד ורוכש נסיון, ומשאיר בכל מקום משהו מנשמתו ועקרונותיו, וממשיך בדרכו כאשר בידו מטה ברזל, עם ידית עגולה כשל בסטון. ובאמתחתו עט מנוצת אוז ודיו שחורה שהיה זקוק להם למלאכתו. סבי היה בעצם אחד מאותם רבבות יהודים בעלי חזות חסידית אשר  במשך דורות נראו משוטטים בהרי הקרפטים, מי אל הרבי וממנו, מי לפרנסתו, ומי בחיפוש אחר מקום אחיזה בחיים. הוא אמר לי שאלה היו אף דרכיו של הבעש"ט.  אף על פי כן קרה לסבא בדרכו להלך בהרים במשך ימים תמימים מבלי לפגוש נפש חיה. בימים אלה גם התקלות בחיה שהייתה מגיחה ממאורתה, עוררה שמחה בלבו."