זכרונות ילדות של שלמה רוטנברג
 |
| אבנר רבינוביץ' 1832-1938 Avner Rabinowich |
שלמה כותב בזכרונותיו:
"נולדתי בבקאו לפני כ-80 שנה. באותם
הימים הייתה כבר במקום מסוים בצפון העיר מסילת ברזל, אולם לא ראיתיה לפני שמלאו לי
שבע שנים. הרכב הממונע הופיע שנים אחדות לאחר מכן, והתחבורה העיקרית בעיר
ובסביבותיה הייתה באמצעות הכרכרות המעטות שהעלו ברחובותיה הבלתי מרוצפים ענני אבק.
אמנם לכרכרות הזדקקה אוכלוסיה מצומצמת ,שהשיגה ידה לשלם בעד הנסיעה. לרוב בני האדם
היו רגלים חזקות וידעו עדיין ללכת, אף אם נדרשו למרחקים מכובדים.
אנחנו גרנו בבית השלישי לפני סוף הרחוב הגדול 59 st. liau כך היה שם הרחוב. הרחוב נפסק ע"י
רחוב קצר היורד במדרון בו תקועות כ 10 חנויות בכל צד ואחריהן בצד מזרח חצר גדולה
של בנין הכנסייה הקתולית, ומולה רחוב גדול יותר המהווה מחיצה בין החנויות ובנין
השוק המרכזי של העיר. חזיתות החנויות אשר ממול מתחילות לסגת ויוצרות דימוי מלקחים
שנפתחו ומגלות פנים שוחקות לכיכר הרובצת למרגלותם. ותחילת הרחוב בשם לקה, שבמידה
והעמקת בו מזרחה נתקלת בעמק ואף בעניי עם. והם היו רבים. זה היה רחוב החנויות.
והחנונים היו רובם ככולם יהודים. במשך היום היו נוהרים בו איכרים רומניים שבאו
מכפריהם למכור את תוצרתם ולקנות לצורכי בתיהם. הרחוב וסביבותיו המו מאדם. בשעות
הצהרים החלו הבאים לשוב לכפריהם - והרחוב היה מתרוקן מאדם. בעלי החנויות היו
יושבים בחנויות ומסכמים פעולות יום ואף נחים במקצת. בשעות של אחר הצהרים, כחום
היום, בעלי החנויות היו מנמנמים על דלפק, בדוכניהם, או מבקרים זה את זה. עם ערב
היו מעלים אור בפנסי הנפט התלויים על עמודים בשני צידי הרחובות הראשיים. אבא היה
צריך לחזור מבית-הכנסת, ואנו השתעשענו ברחובות. 5 ילדים היינו, 3 אחים ושתי אחיות. אני
הייתי הרביעי.
...עירנו הייתה מישור רחב וגדול הפונה מהגדה הדרומית של נהר
הרוחץ לא לאות את שוליה מערב עד בוקר ומבוקר עד ערב וחוזר חלילה משך ימות השנה,
צפונה עד הגיעה לרכס גבעות עטורות חורשות דובדבנים ...
.... באספקלריה זו
ניצבת לפני באקאו. נולדתי בה לפני כ 80 שנה, וחייתי בה 19 וחצי שנה - פחות שנתיים
וחצי הכשרה חלוצית בביליצני, מסדה ליד בעלץ, וזרזני בבסרביה. עד עלותי ארצה לפני
כ-60 שנה (1929).
באקאו נחרתה בתודעתי על שלוותה הפטריאכלית, כנתונה מפי הגבורה
להיות מרכז העולם. ואילו סבי וסבתי, אבי ואמי, אחי ואחיותי, היו בעיני שליטי העולם
הזה.
החצר הצרה והארוכה על גינתה ועץ האקציה הענק, עליו הייתי רגיל
לטפס, ובין ענפיו לשכון בקיץ, מרבית שעות היום, היה גן עדן העולם בו חייתי את
ילדותי בגיל רך למדי, לא ברצון הייתי ניתק ממקום זה ללכת לחדר, ביה"כ וכו'.
אולם כל רגע פנוי השתוקקתי לטפס על העץ, ובין ענף לענף רקמתי חלומות... מהעץ שלי
הסתכלתי סביב אל החצר השכנה שאף בה התרומם עץ קטן בהרבה משלי, וגיליתי בו קן ציפור
דרור שרבצה על ביציה......
... הבית הפשוט המקושט מבפנים בהדפס תמונה גדולה של הרמבם, מבוצעת באותיות רש'י וסביבה תמונות
חכמים וסופרים מדורות שלפנים עד דודרם, היה שוקק חיים שהדיהם מצאו נתיב לליבותיהם
של יהודים אחרים . הם היו היהודים המודרנים של אותו זמן. סבא אבנר רבינוביץ' ז'ל
היה עוד שייך לחובבי ציון. בין ניירותיו מנייה של הבנק הקולוניאלי, שאחר כך הסב
לבנק אנגלו פלסטינה ואח'כ לבל"ל. סבא וסבתא אף היו בא"י ב1912...
..... ואיך התקשרתי
אני אל נהר הביסטריצה? בן שבע שנים הייתי כאשר שחיתי במים עמוקים לקראת דוברה ששטה עם הזרם וחלפה
במהירות מזרחה. מאמני ומדריכי היה יוסלה ז"ל, שהיה קשיש ממני. רציתי להשיגה,
בכל מחיר? לאו דווקא. כי לא היה לי כל מחיר, פרט לגופי הקטן. השגתיה. הושטתי
ידי הימנית ואחזתי באחת מדופנותיה. אולם הזרם סחב את גופי מתחת לדוברה. הושטתי את
ידי הימנית, אוחז בידי הקטנות בכל כוחותי שטח מזער של גזע עץ ענק של דוברה השטה
במהירות עם זרם מי הנהר שעוטפים ומשדלים וסוחבים את כולי אל מתחת לדוברה.
חלפה שהייה של נצח עד שאיכר מעובדי הדוברה הושיט את ידו והעלה
אותי עליה. חלפו אך דקות אחדות עד שנרגעתי וקפצתי שנית אל הנהר ושחיתי אל החוף שם
חיכה לי אחי יוסלה שהיה גדול ממני בשנתיים, ולמדני לעלות בתנופה תוך שחיה על
דוברה. מקרה זה נשכח מהרה מהלב. עוד הוספתי לשוטט עם אחי בצפונה של בקאו שהייתה
משופעת בוסתני פרי וכן במערבה שבגבולותיה... בזה לא מגיעה עדיין מלת שבח לניצול.
העניין נשכח מלב כי השכלתי להבין..."
מתוך מכתב שכתב שלמה לנפתלי, מרחשון תש"ן 1980 אחרי פטירת ברונה:
"...ראינו אור בגולה בבית יהודי חרדי, שתסס אהבה לציון
מבית ולחוץ. סבא אבנר ז"ל, אף כי מקצועו בנעוריו היה סופר-סת"ם, אהב ספר ולמד
גמרא כל יום עם חברותא ולבד, נחשב באותם הימים ליהודי מודרני. היה פעיל בחובבי
ציון. (נמסרה לי מעזבונו מניה מאוצר
ההתיישבות 1902, היום בל'ל.) סבא אבנר וסבתא אלקה ז"ל אך הספיקו לחזור
מטיול ארוך בא"י ובעולם, (בא"י היו שלשה חדשים), כיון שכל תקוות חייהם וגאותם הייתה
בתם חוה פרידה ז"ל, דאגו ללמדה כל חכמות עולם, וביסודן כמובן יהדות כולל גמרא
ותוספות. ואכן היא הייתה מוכשרת וראויה לכך. שכרו לה מורים מיוחדים לכל המקצועות.
הוזמנו כתבי עת בשפות עברית צרפתית וגרמנית. (שם העיתון העברי הראשון שאמי קראה
בילדותה "עולם קטון", שימש לאחר
כמה דורות חומר הדרכה לעיתון ילדים שהוציאו הסטודנטים ברומניה, בשם " הילד
העברי". רובין ז"ל היה באותן שנים יושב ראש הסתדרות הסטודנטים הזאת).
הוריה דאגו אף להשכלתה המוזיקלית. אמי ז"ל עשתה חייל בכל המקצועות ללימודיה
ובבוא זמננו ללמוד בביה"ס, הדריכה אותנו והייתה בשבילנו מקור לא אכזב של דעת.
חייה של אמי ז"ל היו עשירי חוויות אינטלקטואליות וחברותות שגברו והלכו לאחר
נישואיה לאבי נפתלי צבי ז"ל שעודד אותה בפעולותיה. ביתנו היה בית פתוח
לפעילות חברתית ציונית. ב-1912 יסדה אמי את הסתדרות הנשים הציוניות בעיר. באותה
שנה הקבילה אמי את פניו של נחום סוקולוב
בנאום עברי, אירוע שעליו דברו לאחר שאנחנו כבר היינו פוגשים את אלו שהמשיכו לפעול
בהסתדרות במשך השנים. הדברים נראו יפה ובה'ב מלאי תקווה. אך מלחמת העולם הראשונה הכתה
גם בבית הורי. אבינו, נפתלי צבי ז"ל שהיה מכונה "דער רמבם ייד",
מסובב תמיד בחורים צורבא דרבנן, (דבר זה סיפר לי רבה של קמפו-לונג בוקובינה
שפגשתיו בבית חמי מר אהרן אלפר ז"ל), נפטר במחנה ריכוז באמצע מלחמת העולם
הראשונה בגיל 37. גדלנו יתומים.
רובין היה אז בן 12 וחצי, ברונה בת 11, יוסל בן 9, אני בן 6 וחצי, ודבורה בת 4.
אבא ז"ל השאיר חנות גדולה מלאה בדים שלא היה רובץ עליהם כל חוב. בנוסף לכך
נשארה ליורשיו הזכות לקבל בדים מבית-החרושת לבדים הגדול במדינה בתנאים מועדפים. אמא אשר
על פי רצונו של אבינו לא עסקה בענייני פרנסה, נאלצה ליטול על עצמה עול זה בנוסף
לחינוך חמישתינו. לא חסכה עמל להקנות לנו ביחד עם השכלה כללית גם יסודות והתנהגות
יהודית. כל זאת בסיוע הפעיל של סבא אבנר וסבתא אלקה ז"ל. מלמדים היו נכנסים
לביתנו משעה שש בבוקר ובשעות הערב. המכוונת והשולטת בבית הית הסבתא אלקה שדאגה
להאכילנו ולהמריצנו ללא לאות משעות הבוקר המוקדמות: קומו לעבודת הבורא, לתפילה
וללימוד, הייתה קוראת מידי בוקר. כל רישול מצידנו היה מביא תגובתה הנמרצת בצורת
נאום נמלץ עם מובאות מן המשנה והגמרא. ברונה אשר מגיל צעיר הייתה מחוננת בחוש עדין
לסגנון, הייתה קוראת לנאומי סבתא אלקה, שאהבה אותם: "ירמיאדות", כלומר
קינות ירמיהו, ואמנם לשונה של סבתא אלקה הייתה שם דבר בסביבה בה הייתה מוכרת ממעשי
צדקה, ומאופן התייחסותה ודיבורה על מוכי גורל. יחס כבוד מיוחד כלפיה התבטא אצל
סוחרים יהודים שחנויותיהם היו פתוחות בשבת בזה שנעלו חנויותיהם בשבת בשעות שידעו
כי סבתא הולכת או שבה מבית הכנסת."
"אמא ז"ל שהייתה בעינינו גאון הבית (וכך העריכוה בכל
הסביבה), הייתה עוזרת לכולנו בכל מקצועות הלימודים, ואף נתנה לנו שעור בפרקי אבות.
סבא אבנר לא ויתר אף הוא על רצונו לכוון צעדינו לעתיד. ובאותם הימים הייתה הערכה
מיוחדת אל אדם בעל כשרון כתיבת אותיות יפות, כלומר כתיבה תמה הנקראת בלועזית
קליגרפיה. כתיבה תמה היה המחשב של היום. סבא היה אפוא מציע את שרותיו הרבים
מלימוד קליגרפיה ועד פרשת השבוע עם רש'י, ועד טעמי קריאה וכו'. הוא היה אפילו
נכון לשלם לנו תמורת השתתפות בשעוריו. אני זוכר שהציע פעם לשלם לי 5 ליי בעד כל
רבע שעה של לימוד עברית. ואמנם המושגים הראשונים הברורים של השפה העברית למדתי
ממנו. השפעה מיוחדת הייתה לסבא על רובין ז"ל, אשר התפרסם כאשף בכתיבה תמה,
כבר מכיתה אלף, והיה תלמיד מצטיין, זכה בפרסים כל שנות לימודיו, ועוד בגיל בית
הספר התפרסם כנואם מזהיר ומלהיב, בחוגי המשכילים היהודים בעיקר. למדן ומתמיד, בכור
וראש המדברים בבית, אך שקוע יותר ויותר בספריו, ועיסוקיו עוד עוררו יראה אצל
הקטנים ממנו, שלא העזו לבוא בעמות עמו."
שלמה כותב עוד:
"ראשוני משפחתנו הגיעו לבקאו בשנת 1870. הסבים, הורי אמנו : ר'
אבנר ברגמן - רבינוביץ' ואשתו אלקה. סבי אבנר נולד ב 1832 מעבר לגבולות צפונה של
רומניה. שם למד תורה באחת הישיבות שקשריו עמה נמשכו שנים רבות. מן הצפון באו
אבותינו לעיר בקאו. עוד נשמר עמי תרמיל של טלית רקום ע"י סבתא שלנו בשנת
1871, ממנו אני למד כי שם סבנו היה אבנר ברגמן. ואילו אנחנו היכרנוהו בשם אבנר
רבינוביץ', שם זה נרשם בתעודותיו משנת 1872, אז היה בדוברוג'ה עקב מלחמת רומניה
בולגריה.
תאריך ומקום הולדתו ידוע לנו אך במשוער, על פי פרסום מקורם של
בני משפחתו, כתבן. שיצא להם מוניטין במאה ה19 כנושאי דגל היהדות ברומניה.
1. במשפחתנו הייתה תמונת צילום מחתונת אחד מבני כתבן בסוף המאה
הקודמת בחברתם רואים את סבא אבנר שלנו ואת אמנו שהייתה אז כבת 15
2. בזמן שעוד היינו ברומניה היה מגיע לעתים מזומנות לבית סבא,
בן דוד אהוב עליו בשם שלמל'ה כתבן. "
"סבנו (הכוונה לאבנר רבינוביץ') איש הרים היה, בעל מזג נוח, אך עשוי ללא חת. גבוה וחסון,
מרשים בקומתו, פניו שלווים עטורים זקן, האצילו סביבו רגיעה ועוררו יחס של כבוד אצל
אלה שבאו במגע אתו. רווי הכרה ובטחון באמונת אבותיו, לא ידע פחד מהו. היה משוטט
בהרים לאורכם ולרוחבם, לעתים היו תלולים כעולים מן התהום, על יערותיה גיאיותיה
ועמקיהם, משוטט והולך, זאת בשל מוצאו ואגב לימודיו באחת הישיבות בצפון, מעבר לגבול
רומניה. עוד סיבה למישוט בהרים הייתה מקצועו
כסופר סתם, לשרותיו הייתה זיקה ליהודים רבים שהיו מפוזרים בעיירות ובכפרים
מרוחקים אלו מאלו מרחק של עשרות קילומטרים. הוא סיפק את שרותיו לדורשיו תמורת
תשלום שכיסה בקושי את קיומו. הוא עלה וירד על הרי הקרפטים על מנת להכיר את
משעוליהם החבויים ביותר, והיה חוזר בדרך שונה שלא יקפח חס וחלילה במקום כלשהו גחלת
לוחשת משועת לאורו. כך היה עולה ויורד את הקרפטים, לומד ורוכש נסיון, ומשאיר בכל
מקום משהו מנשמתו ועקרונותיו, וממשיך בדרכו כאשר בידו מטה ברזל, עם ידית עגולה כשל
בסטון. ובאמתחתו עט מנוצת אוז ודיו שחורה שהיה זקוק להם למלאכתו. סבי היה בעצם אחד
מאותם רבבות יהודים בעלי חזות חסידית אשר
במשך דורות נראו משוטטים בהרי הקרפטים, מי אל הרבי וממנו, מי לפרנסתו, ומי
בחיפוש אחר מקום אחיזה בחיים. הוא אמר לי שאלה היו אף דרכיו של הבעש"ט. אף על פי כן קרה לסבא בדרכו להלך בהרים במשך
ימים תמימים מבלי לפגוש נפש חיה. בימים אלה גם התקלות בחיה שהייתה מגיחה ממאורתה,
עוררה שמחה בלבו."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה