שלמה רוטנברג - זכרונות מבקאו
האב, נפתלי-צבי רוטנברג והסבא אבנר רבינוביץ', ועוד
 |
| שלמה רוטנברג |
 |
| נפתלי-צבי רוטנברג |
שלמה כותב בזכרונותיו:
"נולדתי בבקאו לפני כ-80
שנה. באותם הימים הייתה כבר במקום מסוים בצפון העיר מסילת ברזל, אולם לא ראיתיה
לפני שמלאו לי שבע שנים. הרכב הממונע הופיע שנים אחדות לאחר מכן, והתחבורה העיקרית
בעיר ובסביבותיה הייתה באמצעות הכרכרות המעטות שהעלו ברחובותיה הבלתי מרוצפים ענני
אבק. אמנם לכרכרות הזדקקה אוכלוסיה מצומצמת ,שהשיגה ידה לשלם בעד הנסיעה. לרוב בני
האדם היו רגלים חזקות וידעו עדיין ללכת, אף אם נדרשו למרחקים מכובדים.
אנחנו גרנו בבית השלישי לפני סוף הרחוב הגדול 59 st. liau
כך היה שם הרחוב. הרחוב נפסק ע"י רחוב קצר היורד במדרון
בו תקועות כ 10 חנויות בכל צד ואחריהן בצד מזרח חצר גדולה של בנין הכנסייה הקתולית,
ומולה רחוב גדול יותר המהווה מחיצה בין החנויות ובנין השוק המרכזי של העיר. חזיתות
החנויות אשר ממול מתחילות לסגת ויוצרות דימוי מלקחים שנפתחו ומגלות פנים שוחקות לכיכר
הרובצת למרגלותם. ותחילת הרחוב בשם לקה, שבמידה והעמקת בו מזרחה נתקלת בעמק ואף
בעניי עם. והם היו רבים. זה היה רחוב החנויות. והחנונים היו רובם ככולם יהודים.
במשך היום היו נוהרים בו איכרים רומניים שבאו מכפריהם למכור את תוצרתם ולקנות
לצורכי בתיהם. הרחוב וסביבותיו המו מאדם. בשעות הצהרים החלו הבאים לשוב לכפריהם -
והרחוב היה מתרוקן מאדם. בעלי החנויות היו יושבים בחנויות ומסכמים פעולות יום ואף נחים
במקצת. בשעות של אחר הצהרים, כחום היום, בעלי החנויות היו מנמנמים על דלפק,
בדוכניהם, או מבקרים זה את זה. עם ערב היו מעלים אור בפנסי הנפט התלויים על עמודים
בשני צידי הרחובות הראשיים. אבא היה צריך לחזור מביה'כ, ואנו השתעשענו ברחובות. 5
ילדים היינו, 3 אחים ושתי אחיות. אני הייתי הרביעי.
...עירנו הייתה מישור רחב וגדול הפונה מהגדה הדרומית של נהר
הרוחץ לא לאות את שוליה מערב עד בוקר ומבוקר עד ערב וחוזר חלילה משך ימות השנה,
צפונה עד הגיעה לרכס גבעות עטורות חורשות דובדבנים ...
.... באספקלריה זו
ניצבת לפני באקאו. נולדתי בה לפני כ 80 שנה, וחייתי בה 19 וחצי שנה - פחות שנתיים
וחצי הכשרה חלוצית בביליצני, מסדה ליד בעלץ, וזרזני בבסרביה. עד עלותי ארצה לפני
כ-60 שנה (1929).
באקאו נחרתה בתודעתי על שלוותה הפטריאכלית, כנתונה מפי הגבורה
להיות מרכז העולם. ואילו סבי וסבתי, אבי ואמי, אחי ואחיותי, היו בעיני שליטי העולם
הזה.
החצר הצרה והארוכה על גינתה ועץ האקציה הענק, עליו הייתי רגיל
לטפס, ובין ענפיו לשכון בקיץ, מרבית שעות היום, היה גן עדן העולם בו חייתי את
ילדותי בגיל רך למדי, לא ברצון הייתי ניתק ממקום זה ללכת לחדר, ביה"כ וכו'.
אולם כל רגע פנוי השתוקקתי לטפס על העץ, ובין ענף לענף רקמתי חלומות... מהעץ שלי
הסתכלתי סביב אל החצר השכנה שאף בה התרומם עץ קטן בהרבה משלי, וגיליתי בו קן ציפור
דרור שרבצה על ביציה......
... הבית הפשוט המקושט מבפנים בהדפס תמונה גדולה של הרמב"ם, מבוצעת באותיות רש'י וסביבה
תמונות חכמים וסופרים מדורות שלפנים עד דורם, היה שוקק חיים שהדיהם מצאו נתיב
לליבותיהם של יהודים אחרים . הם היו היהודים המודרנים של אותו זמן. סבא אבנר
רבינוביץ' ז'ל היה עוד שייך לחובבי ציון. בין ניירותיו מנייה של הבנק הקולוניאלי,
שאחר כך הסב לבנק אנגלו פלסטינה ואח'כ לבל"ל. סבא וסבתא אף היו בא"י
ב1912...
..... ואיך התקשרתי
אני אל נהר הביסטריצה? בן שבע שנים הייתי כאשר שחיתי במים עמוקים לקראת דוברה ששטה עם הזרם וחלפה
במהירות מזרחה.מאמני ומדריכי היה יוסלה ז"ל, שהיה קשיש ממני. רציתי להשיגה,
בכל מחיר? לאו דוקא. כי לא היה לי כל מחיר, פרט לגופי הקטן. השגתיה. הושטתי
ידי הימנית ואחזתי באחת מדפנותיה. אולם הזרם סחב את גופי מתחת לדוברה. הושטתי את
ידי הימנית, אוחז בידי הקטנות בכל כוחותי שטח מזער של גזע עץ ענק של דוברה השטה
במהירות עם זרם מי הנהר שעוטפים ומשדלים וסוחבים את כולי אל מתחת לדוברה.
חלפה שהייה של נצח עד שאיכר מעובדי הדוברה הושיט את ידו והעלה
אותי עליה. חלפו אך דקות אחדות עד שנרגעתי וקפצתי שנית אל הנהר ושחיתי אל החוף שם
חיכה לי אחי יוסלה שהיה גדול ממני בשנתיים, ולימדני לעלות בתנופה תוך שחיה על דוברה.
מקרה זה נשכח מהרה מהלב. עוד הוספתי לשוטט עם אחי בצפונה של בקאו שהייתה משופעת
בוסתני פרי וכן במערבה שבגבולותיה... בזה לא מגיעה עדיין מלת שבח לניצול. הענין
נשכח מלב כי השכלתי להבין..."
 |
| ד"ר יצחק ראובן -רובין |
 |
| יוסל (מימין, ומשמאל) |
 |
| משמאל: ברונה .... חנה זליקוביץ', קלרה רייזל 1930 |
(מתוך מכתב לנפתלי, מרחשון תש"ן 1980 אחרי פטירת ברונה:)
"...ראינו אור בגולה בבית יהודי חרדי, שתסס אהבה לציון
מבית ולחוץ. סבא אבנר ז"ל, אף כי מקצועו בנעוריו היה סופר-סת"ם, אהב ספר
ולמד גמרא כל יום עם חברותא ולבד, נחשב באותם הימים ליהודי מודרני. היה פעיל
בחובבי ציון. (נמסרה לי מעזבונו מניה מאוצר
ההתישבות 1902, היום בל'ל.) סבא אבנר וסבתא אלקה ז"ל אך הספיקו לחזור
מטיול ארוך בא'י ובעולם, (בא'י היו שלשה חדשים), כיון שכל תקוות חייהם וגאותם
הייתה בתם חוה פרידה ז"ל, דאגו ללמדה כל חכמות עולם, וביסודן כמובן יהדות
כולל גמרא ותוספות. ואכן היא הייתה מוכשרת וראויה לכך. שכרו לה מורים מיוחדים לכל
המקצועות. הוזמנו כתבי עת בשפות עברית צרפתית וגרמנית. (שם העתון העברי הראשון
שאמי קראה בילדותה "עולם קטון",
שימש לאחר כמה דורות חומר הדרכה לעתון ילדים שהוציאו הסטודנטים ברומניה, בשם
" הילד העברי". רובין ז"ל היה באותן שנים יושב ראש הסתדרות
הסטודנטים הזאת). הוריה דאגו אף להשכלתה המוסיקלית. אמי ז"ל עשתה חייל בכל
המקצועות ללימודיה ובבוא זמננו ללמוד בביה"ס, הדריכה אותנו והייתה בשבילנו
מקור לא אכזב של דעת. חייה של אמי ז"ל היו עשירי חוויות אינטלקטואליות
וחברותות שגברו והלכו לאחר נישואיה לאבי נפתלי צבי ז"ל שעודד אותה בפעולותיה.
ביתנו היה בית פתוח לפעילות חברתית ציונית. ב-1912 יסדה אמי את הסתדרות הנשים
הציוניות בעיר. באותה שנה הקבילה אמי את
פניו של נחום סוקולוב בנאום עברי, ארוע שעליו דברו לאחר שאנחנו כבר היינו פוגשים את
אלו שהמשיכו לפעול בהסת' במשך השנים. הדברים נראו יפה ובה'ב מלאי תקוה. אך מלחמת
העולם הראשונה הכתה גם בבית הורי. אבינו, נפתלי צבי ז"ל שהיה מכונה "דער
רמבם ייד", מסובב תמיד בחורים צורבא דרבנן, (דבר זה סיפר לי רבה של קמפו-לונג
בוקובינה שפגשתיו בבית חמי מר אהרן אלפר ז"ל), נפטר במחנה ריכוז באמצע מלחמת
העולם הראשונה בגיל 37, בשנת 1916. גדלנו
יתומים. רובין היה אז בן 12 וחצי, ברונה בת 11, יוסל בן 9, אני בן 6 וחצי, ודבורה
בת 4. אבא ז"ל השאיר חנות גדולה מלאה בדים שלא היה רובץ עליהם כל חוב. בנוסף
לכך נשארה ליורשיו הזכות לקבל בדים מביה"ח לבדים הגדול במדינה בתנאים
מועדפים. אמא אשר על פי רצונו של אבינו לא עסקה בענייני פרנסה, נאלצה ליטול על
עצמה עול זה בנוסף לחינוך חמישתנו. לא חסכה עמל להקנות לנו ביחד עם השכלה כללית גם
יסודות והתנהגות יהודית. כל זאת בסיוע הפעיל של סבא אבנר וסבתא אלקה ז"ל.
מלמדים היו נכנסים לביתנו משעה שש בבוקר ובשעות הערב. המכוונת והשולטת בבית היתה
הסבתא אלקה שדאגה להאכילנו ולהמריצנו ללא לאות משעות הבוקר המוקדמות: קומו לעבודת
הבורא, לתפילה וללימוד, הייתה קוראת מידי בוקר. כל רישול מצידנו היה מביא תגובתה
הנמרצת בצורת נאום נמלץ עם מובאות מן המשנה והגמרא. ברונה אשר מגיל צעיר הייתה
מחוננת בחוש עדין לסגנון, הייתה קוראת לנאומי סבתא אלקה, שאהבה אותם:
"ירמיאדות", כלומר קינות ירמיהו, ואמנם לשונה של סבתא אלקה הייתה שם דבר
בסביבה בה הייתה מוכרת ממעשי צדקה, ומאופן התייחסותה ודיבורה על מוכי גורל. יחס
כבוד מיוחד כלפיה התבטא אצל סוחרים יהודים שחנויותיהם היו פתוחות בשבת בזה שנעלו
חנויותיהם בשבת בשעות שידעו כי סבתא הולכת או שבה מבית הכנסת.
אמא ז"ל שהייתה בעינינו גאון הבית (וכך העריכוה בכל
הסביבה), הייתה עוזרת לכולנו בכל מקצועות הלימודים, ואף נתנה לנו שעור בפרקי אבות.
סבא אבנר לא ויתר אף הוא על רצונו לכוון צעדינו לעתיד. ובאותם הימים הייתה הערכה
מיוחדת אל אדם בעל כשרון כתיבת אותיות יפות, כלומר כתיבה תמה הנקראת בלועזית
קליגרפיה. כתיבה תמה היה המחשב של היום. סבא היה אפוא מציע את שרותיו הרבים מלימוד
קליגרפיה ועד פרשת השבוע עם רש"י, ועד טעמי קריאה וכו'. הוא היה אפילו נכון
לשלם לנו תמורת השתתפות בשיעוריו. אני זוכר שהציע פעם לשלם לי 5 ליי בעד כל רבע
שעה של לימוד עברית. ואמנם המושגים הראשונים הברורים של השפה העברית למדתי ממנו.
השפעה מיוחדת הייתה לסבא על רובין ז"ל, אשר התפרסם כאשף בכתיבה תמה, כבר
מכיתה אלף, והיה תלמיד מצטיין, זכה בפרסים כל שנות לימודיו, ועוד בגיל בית הספר
התפרסם כנואם מזהיר ומלהיב, בחוגי המשכילים היהודים בעיקר. למדן ומתמיד, בכור וראש
המדברים בבית, אך שקוע יותר ויותר בספריו, ועיסוקיו עוד עוררו יראה אצל הקטנים
ממנו, שלא העזו לבוא בעמות עמו."
 |
| אבנר רבינוביץ (בנערותו - ברגמן) סבא של שלמה מצד אימו |
שלמה כותב עוד:
"ראשוני משפחתנו הגיעו לבקאו בשנת 1870. הסבים, הורי אמנו
: ר' אבנר ברגמן - רבינוביץ' ואשתו אלקה. סבי אבנר נולד ב 1832 מעבר לגבולות צפונה
של רומניה. שם למד תורה באחת הישיבות שקשריו עמה נמשכו שנים רבות. מן הצפון באו
אבותינו לעיר בקאו. עוד נשמר עמי תרמיל של טלית רקום ע"י סבתא שלנו בשנת
1871, ממנו אני למד כי שם סבנו היה אבנר ברגמן. ואילו אנחנו הכרנוהו בשם אבנר
רבינוביץ', שם זה נרשם בתעודותיו משנת 1872, אז היה בדוברוג'ה עקב מלחמת רומניה-בולגריה.
תאריך ומקום הולדתו ידוע לנו אך במשוער, על פי פרסום מקורם של
בני משפחתו, משפחת כתבן, שיצא להם מוניטין במאה ה19 כנושאי דגל היהדות ברומניה.
1. במשפחתנו הייתה תמונת צילום מחתונת אחד מבני כתבן בסוף המאה
הקודמת בחברתם רואים את סבא אבנר שלנו ואת אמנו שהייתה אז כבת 15
2. בזמן שעוד היינו ברומניה היה מגיע לעתים מזומנות לבית סבא,
בן דוד אהוב עליו בשם שלמל'ה כתבן.
סבנו איש הרים היה, בעל מזג נוח, אך עשוי ללא חת. גבוה וחסון,
מרשים בקומתו, פניו שלווים עטורים זקן, האצילו סביבו רגיעה ועוררו יחס של כבוד אצל
אלה שבאו במגע איתו. רווי הכרה ובטחון באמונת אבותיו, לא ידע פחד מהו. היה משוטט
בהרים לאורכם ולרוחבם, לעתים היו תלולים כעולים מן התהום, על יערותיה גיאיותיה
ועמקיהם, משוטט והולך, זאת בשל מוצאו ואגב לימודיו באחת הישיבות בצפון, מעבר לגבול
רומניה. עוד סיבה למישוט בהרים הייתה מקצועו
כסופר סתם, לשרותיו הייתה זיקה ליהודים רבים שהיו מפוזרים בעיירות ובכפרים
מרוחקים אלו מאלו ורחק של עשרות קילומטרים. הוא סיפק את שרותיו לדורשיו תמורת
תשלום שכיסה בקושי את קיומו. הוא עלה וירד על הרי הקרפטים על מנת להכיר את
משעוליהם החבויים ביותר, והיה חוזר בדרך שונה שלא יקפח חס וחלילה במקום כלשהו גחלת
לוחשת משוועת לאורו. כך היה עולה ויורד את הקרפטים, לומד ורוכש ניסיון, ומשאיר בכל
מקום משהו מנשמתו ועקרונותיו, וממשיך בדרכו כאשר בידו מטה ברזל, עם ידית עגולה כשל
בסטון. ובאמתחתו עט מנוצת אווז ודיו שחורה שהיה זקוק להם למלאכתו. סבי היה בעצם
אחד מאותם רבבות יהודים בעלי חזות חסידית אשר
במשך דורות נראו משוטטים בהרי הקרפטים, מי אל הרבי וממנו, מי לפרנסתו, ומי
בחיפוש אחר מקום אחיזה בחיים. הוא אמר לי שאלה היו אף דרכיו של הבעש"ט. אף על פי כן קרה לסבא בדרכו להלך בהרים במשך
ימים תמימים מבלי לפגוש נפש חיה. בימים אלה גם התקלות בחיה שהייתה מגיחה ממאורתה,
עוררה שמחה בלבו."
שלמה רוטנברג
קורות חיים
נולדתי בעיר בקאו ברומניה
ב 27 בינואר 1910 , להורים בעלי רקע רבני ונתינות אוסטרית. כשהייתי בן 6
(1916) נתייתמתי מאבי, נפתלי צבי, ונותרתי עם עוד ארבעה אחים ואחיות. אבי
נפטר במחנה ריכוז לנתיני אויב ברומניה.
באותה שנה נרצח ע"י הרוסים בפודבולוצ'יסק, על גבול
רוסיה –פולין, סבי, מר שבח רוטנברג, שהיה בעל אחוזות וסוחר יערות.
אמי האלמנה, מרת חוה-פרידה רוטנברג, בעלת השכלה עברית
ואנציקלופדית רחבה, הייתה בין מנהיגיה של ההסתדרות הציונית בעיר בקאו, וזמן מסוים
אף נשיאת הארגון הזה. בשנת 1912 הקבילה את פניו של נחום סוקולוב בבואו לרומניה,
בנאום עברי שהדיו, מפי זקני העיר, הזינו את געגועי לציון.
בשנת 1927, בעידודה של אמי, יצאתי להכשרה ע"מ להתכונן
לעלייתי ארצה, בחוות החלוץ ביליצני ואחר כך בחוות מסדה ליד העיר בלץ
שבבסרביה, ולבסוף בחוות זרוזני של המומר טוסמנסקי, שהסכים להעסיק בחוותו עובדים
יהודים העתידים לעלות לא"י.
בהיותי בהחלוץ (1928) נקראתי ע"י מר מאיר זליקוביץ', מנהיגה של תנועת הנוער הציוני
ברומניה, לארגן את מושבת הקיץ הראשונה של התנועה, על גבעה לא הרחק מהעיירה
היהודית דמינשטי, והייתי מנהלה של מושבה זו.
מאז נשארתי בשורה הראשונה של הפעילים בתנועת הנוער הציוני.
בשנת 1929 עליתי ארצה במסגרת החלוץ, ובאתי במגע עם נציגי
תנועות שצמחו על אותו רקע מתוך התלבטויות דומות והגיעו כל אחת במקומה להשקפת עולם
זהה לזו של הנוער הציוני ברומניה. ומטרה זו באתי בקשר עם ד"ר יהודה אורנשטיין
מנהיגה של תנועת הנוער העברי בגליציה והצטרפתי זמנית לקבוצתו, וכן עם מר יצחק
שטייגר ז"ל וכו', על כך פרסמתי כתבות בבטאון הנוער הציוני ברומניה
"מולדת", ואף קיבלתי תגובות נלהבות מרומניה על פעלי.
בשנת 1931 הקבלתי את
פני הגרעין הראשון מהנוער הציוני ברומניה והבאתיו לקבוצה שהשתייכתי אליה,
של הנוער העברי בפתח-תיקווה, (קיבוץ) שאוהליו היו נטויים על מגרשי גן קמינצקי בו
נבנה אחר כך בית החולים בילינסון.
נתקבלנו באחווה, אולם הארץ הייתה ענייה, מקורותיה הדלים,
והאנשים שבאו היו צעירים בעלי תיאבון בריא, וימי העבודה המעטים שהיו לרשותנו לא
הספיקו לעתים אף ללחם צר ומים לחץ.
כנציג תנועת הנוער שלנו הייתי אז חבר המועצה הארצית של הציוניים
הכלליים, וביחד עם חבר הועד הפועל שלה, ד"ר יהודה אורנשטיין, חיפשנו
דרכים להטיב את המצב. למטרה זו התייעצנו בזמנו עם ד"ר גליקסון, ד"ר
מוסינזון, נתקבלנו ע"י יו"ר הקק"ל
מר מ"נ אוסישקין, ומנהל מח' העבודה מר יוסף רבינוביץ'. לבסוף לא הייתה
ברירה – היה עלינו לנדוד (בעקבות העבודה המזדמנת)
מפתח-תקווה לבאר יעקב ומבאר יעקב לכפר סבא.
בשנת 1932 נקראתי בדחיפות לרומניה לועידות שהתקיימו שם,
להסדיר יבול ברכה של נוער שהיה זורם אלינו. ההחלטה החשובה לאחר ארגון העלייה על פי
הנתונים האפשריים הייתה חתירה לקראת איחוד מלא עם כל תנועות הנוער הציוני באשר הם
שם.
מרומניה יצאתי לגליציה, בה התנועה שהייתה צריכה להוביל הייתה
שסועה במערכת תהומית של ויכוחים על צורת דרך ההגשמה. בשיחות שהיו לי עם מנהיגי
התנועה יצחק שטייגר ז"ל ויבדל לחיים ד"ר יהודה אורנשטיין. לא הגענו
לסיכום מלא על האיחוד, ורק עם שובי ארצה בשנת 1933 סיכמנו הדברים עם מר משה קול
ויסדנו את ההנהגה העליונה של תנועת הנוער הציוני, בה הייתי חבר.
השנים שזרמו מאז היו שנות מאבק לקיום ואף מאבק אידיאי. בשנים
הבאות הייתי מזכיר הציונים הכלליים בחיפה (1935) ובשנת 1938 נכנסתי לעבוד כפקיד
בצבא הבריטי.
במלחמת השחרור עבדתי במינהלה ארצית לייצור מלחמתי, שמנהלה
היה פרופ' עמנואל יל"ן ז"ל – מבצע תוכניותיו של הרמטכ"ל דאז, יעקב
דורי ז"ל, והייתי מגויס להג"א.
ב 1950 עליתי לירושלים, ועבדתי בסוכנות היהודית 20 שנה.
ש' רוטנברג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה